בתשעה באב חרבו שני בתי המקדש (בהפרש של 490 שנה). מיד באותו יום נקבע גם ביטולו של החורבן.
 
וכך מסופר במדרש: מעשה ביהודי שחרש את שדהו עם שוורים ואחד מהם געה. עבר לידו ערבי אחד (יש אומרים שהיה זה אליהו הנביא בתחפושת) ואמר לו: "התר שורך והתר מחרשתך (כדרך האבלים שאסורים במלאכה), כיוון שבית מקדשכם חרב". שאל היהודי: "מהיכן אתה יודע?". אמר לו הערבי: "מגעיית השור". בעודם משוחחים געה השור פעם נוספת. אמר לו הערבי: "קשור שורך וקשור מחרשתך, כיון שנולד גואלם של ישראל". נמצא, שכבר ברגעי החורבן חולל הקדוש-ברוך-הוא את האפשרות לגאולת ישראל!
 
ועוד: הלשון בה משתמשים חז"ל לתיאור החורבן היא: "כילה (השם) חמתו על העצים ועל האבנים". משמע, שעם הריסתו של בית-המקדש כלתה והסתיימה החמה האלוקית, ומכאן ואילך החל מחדש שלב הצמיחה והבנייה.
 
עובדה זו מסבירה את התיאור המפליא המופיע ב"שער הכוונות": "(הכוהנים) בראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב... אמרו מזמור ("מזמור לאסף", תהלים עט, א) ושמחו שמחה גדולה!". הזמרה ושמחה היו על כך שהחמה האלוקית כלתה על עצים ואבנים ולא על בני ישראל, ובכך בעצם נפתח הפתח לעתיד הטוב הצפוי לבני ישראל.
 
לאורך הגלות, בכל תשעה באב התאבלנו על החורבן, אך גם ציינו את שמחת הכוהנים ואת לידת המשיח – באמירת התפילה 'נחם' בעת תפילת מנחה. וכך נכתב ב"שער הכוונות": "מה שנהגו ביום ט' באב במנחה לומר פסוקים של נחמות וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה (עד חצות היום יושבים כאבלים על מושבים נמוכים)... (א) כי בתחילה התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא תהיה תקומה למפלתם. ויכלו חס ושלום בחרב האויבים. ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב, שהוא זמן המנחה, אז אמרו מזמור ושמחו שמחה גדולה, וקיבלו נחמה... (ב) שמעתי גם כן ממורי ז"ל (האר"י הקדוש) טעם אחר והוא, כי אז במנחת ט' באב נולד המשיח הנקרא מנחם".
 
מאותה סיבה אנו מקפידים לערוך את 'קידוש הלבנה' של חודש אב במוצאי תשעה באב, כי התחדשות הלבנה מסמלת את התחדשותם של עם ישראל. ובלשון ה'פרי עץ חיים': "שמעתי בדמשק ששאלו להרב חיים ויטאל ז"ל, למה אומרים ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב, והשיב לבשר ללבנה ולישראל, כי כשנחרבה הבית וגלו, הרי הם עתידים להתחדש כמותה, הרי ישראל והשכינה עתידין להתחדש, וזהו בשורה אז. וגם כי בט' באב נולד משיח".