על הגאולה השלמה מתואר בספר ירמיה (לא, ז-ח): "הנני מביא אותם... קהל גדול ישובו הנה. בבכי יבואו ובתחנונים אובילם". התיאור על בכי ותחנונים קצת מוזר. הלוא כאשר תבוא הגאולה לא תהיינה צרות למיניהן. לא מוות, לא מלחמות, לא רעב. מובטחות לנו אך ורק טובות. מה אם כן פשר הבכי?
 
על כך ישנם כמה ביאורים: רש"י ומצודת דויד מבארים שהבכי המוזכר בפסוק לא יהיה בגאולה אלא קודם לה. "בבכי יבואו" פירושו, שבזכות הבכיות שבתפילות ובחזרה בתשובה יבואו בני ישראל אל הגאולה השלמה.
 
הרד"ק מבאר שזו כן תהיה בכייה בגאולה – בכייה של שמחה. "מרוב שמחה שיבואו לארצם יבכו". גם בתורת החסידות מוסבר שזו תהיה בכייה של שמחה – על ההתגלות האלוקית שתהיה אז. לא נצליח להכיל את ההתרגשות והשמחה על הגילויים האלוקיים הנשגבים שיהיו ולכן נפרוץ בבכי.
 
(מעניין לציין כי ההלכה אוסרת לבכות בשבת, אך מתירה כשמדובר בבכי כתוצאה מהתרגשות ומשתמשת בדוגמה של התרגשות מגילויים אלוקיים. וכך כותב הט"ז: "דהיינו שמרוב דביקותו בהקדוש-ברוך-הוא זולגים עיניו דמעות, שכן מצינו ברבי עקיבא שהיה בוכה מאוד באמרו שיר השירים, באשר ידע היכן הדברים מגיעים (הוא הבין את משמעותם הנשגבת").
 
בעומק יותר מבואר, שהבכי שבגאולה יהווה סגירת מעגל. כידוע חטא המרגלים היה בתאריך תשעה באב. המרגלים הוציאו דיבה על הארץ ועוררו תסיסה בעם ישראל, כמו שנאמר: "ויבכו העם בלילה ההוא". בתגובה לכך אמר הקדוש-ברוך-הוא: "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אקבע לכם בכייה לדורות". ואכן ברבות השנים חרבו בתאריך זה (בשנים שונות) שני בתי המקדש ומדי שנה אנו בוכים ומקוננים בו ביום על החורבן.
 
לעתיד לבוא יתגלה כי כל הכוונה של החורבן, הגלות והבכי הייתה להוביל אותנו – באמצעות הבכי של התשובה והתפילה – אל הבכי מתוך שמחה עצומה שתהיה "מצד התגלות מדרגות הגבוהות" בגאולה האמיתית והשלמה.