בלוח השנה היהודי מאופיין כל חודש על ידי החג המרכזי שבו. בניסן – חג הפסח, בכסלו – חנוכה, וכן הלאה. תמיד החג המרכזי נותן את הטון ומעניק משמעות מיוחדת לכל החודש.
 
אולם ישנם חודשיים בשנה שהם מעט מבלבלים בהקשר הזה, משום שהאירועים המשמעותיים שבהם מעניקים להם משמעות סותרת והם – תמוז ואב.
 
חג הגאולה בחודש תמוז
 
בחודש אב אנו מציינים את יום חורבן בית המקדש. תשעה באב הוא יום של צום ואבל לעם היהודי – היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי. שישה ימים לאחר מכן אנו חוגגים את חמישה-עשר באב עליו נאמר שלא היו לישראל ימים טובים כמוהו (וכיום הכיפורים).
 
בחודש תמוז נחווה את הניגוד הזה בשבוע הקרוב. בסופו של השבוע, אם חלילה תתעכב הגאולה, נציין את תחילתם של 'ימי בין המצרים' בשבעה-עשר בתמוז – בו נבקעה החומה וירושלים נפלה בידי חיילי האויב. בתחילת השבוע נציין חג משמח במיוחד ששייך דווקא לדור האחרון – חג הגאולה י"ב תמוז. היום בו השתחרר האדמו"ר הקודם מליובאוויטש רבי יוסף יצחק (ריי"צ) שניאורסון מהכלא הסובייטי.
 
הרבי הריי"צ נאסר על ידי המשטר הקומוניסטי, משום שהקים ועמד בראשה של התארגנות מחתרתית ענפה שפעלה ברחבי ברית-המועצות והקימה ישיבות, בתי-כנסת ומקוואות חשאיים. השלטון הקומוניסטי ראה במעשיו של הרבי בגידה והוא נידון למוות. אולם בניסי ניסים, לאחר מאמצים רבים שכללו לחצים אדירים מצד מדינות המערב, הומר עונשו לעבודות כפיה ולאחר כעשרה ימים הוא שוחרר לגמרי ואף ניתנה לו הרשות לצאת מברית-המועצות.
 
חג הגאולה הוא חגה של היהדות, חגו של כלל ישראל. וכפי שהרבי הריי"צ בעצמו כתב כי זו אינה גאולה פרטית שלו בלבד, אלא גאולתו של "כל אשר בשם ישראל יכונה". אחרי אלפיים שנה בהן היה מזוהה תמוז כחודש של אבל וחורבן הוא הפך לחודש של גאולה.
 
אותו רעיון – רבדים שונים
 
חז"ל מסבירים כי כל רעיון רוחני חדש שיורד לעולם כבר ניתן למשה רבינו בהר סיני, אלא שהוא נחשף בזמן המדויק שבו עליו להתגלות. כך היה עם פורים, חנוכה ושאר החגים שלא הוזכרו בתנ"ך. וכך גם הרעיון של חודש תמוז כחודש הגאולה התגלה רק בדורנו, כיוון שאנו מתקרבים אל הגאולה.
 
תורת החסידות, המרגילה אותנו להתייחס אל מהותם הפנימית של הדברים, מלמדת שתמוז ואב אינם נושאים מסרים סותרים ומבלבלים כי אם אלו רבדים שונים של אותו רעיון – רעיון הגאולה.
 
על צומות החורבן אומר זכריה הנביא שהם 'ייהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים'. דברי הנביא מעוררים תמיהה. מובן שבזמן הגאולה לא נצום עוד ונתאבל. אולם בכל זאת, ימים אלו נצרבו בדם בנשמת האומה וכיצד זה יהפכו לששון ולשמחה?

הרב מסתתר
 
אלא ההסבר הוא, שהגלות בפנימיותה היא תחילת הגאולה. החסידות ממשילה זאת לרב המסתגר בחדרו כדי למצוא תשובה לשאלת תלמידו. באותו זמן יושב התלמיד מחוץ לחדר בצער גדול ותוהה מדוע רבו האהוב מסרב לצאת אליו וללמדו כבכל יום. לו ידע התלמיד שבאותם רגעים בהם ממש עומדת דמותו שלו לנגד רבו ובאהבתו אליו הוא מתייגע בניסיון לסייע לו בלימודו, כל התחושה שלו הייתה משתנה לגמרי.
 
וכך בדיוק גם החורבן והגלות. הם הסתר פנים שכל כולו נובע מאהבתו של השם אותנו. בעת החורבן נבט הזרע שיצמיח את הגאולה השלמה וככל שמתקרבים אליה גדל הצמח ונחשף. ולכן כעת, כשאנו בדור האחרון לגלות והראשון לגאולה – נחשפה כבר מהותו של חודש תמוז כחודש של גאולה.
 
לעתיד לבוא נראה כולנו את הדברים אל נכון ולכן יהפכו ימי הצער לימי ששון ושמחה ולמועדים טובים.