חיים ישב מוטרד. כבר יומיים שבנו מאושפז במרכז הרפואי "אסף הרופא" ועובר מבדיקה לבדיקה. כעת הם ממתינים עד בוש לרופא התורן שיסביר את התוצאות.
 
חיים מאמין כי הסיבה שהביאה אותם לבית הרפואה אינה מסתכמת בבדיקות הרפואיות השונות. "מהשם מצעדי גבר כוננו", כתב דויד המלך בתהילים, ללמד כי יהודי מגיע לכל מקום כדי למלא כוונה עליונה של הבורא. כחסיד נאמן של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיער חיים כי בוודאי מוטל עליו להסתובב במרכז הרפואי ולהציע ליהודים לזכות במצוות.
 
בנו של חיים התנמנם וחיים ניצל את ההזדמנות לצאת למסדרונות חמוש בזוג תפילין ובעלוני מידע שונים בנושאי יהדות והציע את 'מרכולתו' לכל מבקש. תוך כדי סיבוב נתקל חיים באב המוביל את בתו בכסא גלגלים. מבטיהם של חיים והאב נפגשו. חיים פתח בשיחה והתעניין בנימוס לסיבת האשפוז.
 
מבטו של האב נדד אל חלל המסדרון, חומק מעיניו של חיים. עקבות ברורים של דמעות ניכרו בפניו המיוסרות. אחיות ורופאים חלפו שם ממהרים לדרכם וריח חריף משהו נתלה בחלל האוויר. "עזוב, מה זה משנה?", הפטיר בעיניים כבויות. "קשה לי לדבר על זה"...
 
כנראה שהמבע המזדהה של חיים עורר משהו בלבו של האב, והוא החליט כן לספר. "עד לפני כמה ימים הייתה אורלי שלנו ככל הילדים. רצה, השתובבה, שיחקה. עד שנפל עלינו הדבר הזה. אורלי שבה הביתה מבית הספר ונפלה. נפילה פשוטה כזו שילדים נופלים פעמיים ביום. ברגע הראשון לא התייחסנו לנפילה כאל משהו יוצא דופן. נפילה שגרתית לכל דבר. אך לחרדתנו הרבה אורלי לא הצליחה לקום! הרמתי אותה על כפיי ומיהרנו לנסוע אל רופא, שהפנה אותנו לרופא מומחה. בפועל, מאז הילדה משותקת ברגליה ואיננה מסוגלת ללכת.
 
"אתה מתאר לעצמך", המשיך האב בתיאור הכואב, "כי לי ולאשתי אין יום ואין לילה. עזבתי את העבודה. כל מעייניי נתונים לריפויה של אורלי. הבעיה היא שאורלי נשלחת מבדיקה אחת לשנייה וכולן מעלות חרס. הרופאים לא מצליחים לגלות את מקור הבעיה.
 
"כל כך פתאומי, כל כך לא צפוי", שב האב ומלמל ספק לחיים ספק לעצמו.
 
חיים ניסה את כוחו. "יש לכם מזוזות על פתחי החדרים הבית?", התעניין. "האם הן נבדקו לאחרונה?".
 
אביה של אורלי הפגין את היהודי הטוב שבו. "בוודאי! אפילו שאינני דתי, קבעתי מזוזות בכל פתחי הבית. קניתי אותם בבני ברק", ציין בגאווה, בנימה שאומרת כי אין ספק שהמזוזות כשרות למהדרין ולא ייתכן שיש בהן בעיה.
 
"שמע, כדאי לבדוק אותן", המליץ חיים בחום. "הרבי מליובאוויטש ממליץ לבדוק תפילין ומזוזות אחת לשנה".
 
"לשם מה לבדוק?", לא הבין האיש. "אמרתי לך שקניתי אותן בבני ברק. המוכר הבטיח לי כי אלה מזוזות לכל החיים. אני בטוח שהן בסדר!".
 
קצת דברי שכנוע, עוד כמה הסברים והאב הסכים להביא את המזוזות לבדיקה.
 
תוצאת הבדיקה הדהימה את שניהם כאחד. גם חיים לא ציפה למה שראה. שלוש מתוך המזוזות היו כתובות על נייר(!) ולא על קלף כפי שצריכה מזוזה להיכתב. חוץ מזה, באחת המזוזות הכשרות – המילים "ובלכתך בדרך" היו מחוקות! מזוזות לכל החיים...
 
חיים דאג מיד למזוזות חילופיות ואביה של אורלי מיהר לקובען בביתו.
 
למחרת, כשהגיע חיים לבית הרפואה, לא מצא את אורלי ואביה. חיים הספיק לשוחח עם מאושפזים אחרים כשלפתע הבחין באביה של אורלי שנראה אובד עצות גם יחד. היכן אורלי?
 
במבט שני קלט חיים את האושר והשמחה בדברי האב. "אורלי הולכת! ועכשיו היא שוב נעלמה". ברגע הבא הופיעה אורלי בקצה המסדרון, רצה אל אביה ומשמיעה צחוק בריא ומתגלגל. השיתוק ברגליים חלף כלא היה. כשם שלא ידעו מה גרם לו מלכתחילה, כך לא מצאו הרופאים את הגורם להחלמתה הפתאומית.
 
אך אביה של אורלי ידע גם ידע מהיכן צמח הריפוי המדהים.