בפרשת קדושים מובא האיסור לגזול: "לא תעשוק את רעך ולא תגזול". הגזל נחשב לעוון חמור מאוד. עד כדי כך שפוסק הרמב"ם: "כל הגוזל את חברו שווה פרוטה, כאילו נוטל נשמתו ממנו". הנזק שבגזלה אינו מסתכם בפרוטה שנלקחה אלא מהווה פגיעה בסיסית ויסודית בתחושת הבעלות על הרכוש, עד כי הדבר דומה להריגה נפשית.
 
התיקון המתבקש על העוול הזה מפורש בתורה: "והשיב את הגזלה אשר גזל". החזרת הגזלה נחשבת לגזלן כאילו הוא "מחזיר (לו) את נשמתו". אך אם הגזלה עצמה כבר אינה קיימת והגזלן רוצה לשלם את ערכה הכספי – מעודדים חז"ל לוותר לו על התשלום, כדי להקל על גזלן שאיבד את הגזלה ורוצה לחזור בתשובה. השאלה היא, מה לגבי ה"נשמה" שנלקחה עם הגזלה ולא הושבה?
 
ההסבר הוא, שהתשלום ממילא לא מתקן את הפגיעה שחש הנגזל בעת שנלקחה ממנו הגזלה. הוא מספק רק פיצוי. חז"ל שקלו את התועלת שבפיצוי מול זו שב"תקנת השבים" (הוויתור שיקל על הגזלן לחזור בתשובה) – והעדיפו את השנייה. לכן הם פסקו שאין לקחת ממנו כסף.
 
מכך למדים כי צריך להתאמץ לסייע ליהודי אחר לחזור בתשובה גם אם הדבר כרוך במחיר כספי. הפעילות לקרב יהודים אל הקדוש-ברוך-הוא צריכה להיות לא רק ללא כוונת רווח אלא גם אם נכונות להפסד. כי בסופו של דבר, יש לקירוב הזה את ה"תשואה" הגדולה מכול: הוא מביא לגאולה השלמה. וכמו שפסק הרמב"ם להלכה: "סוף ישראל לעשות תשובה ומיד הן נגאלים".