יומיים חלפו. יומיים מלאים בטלפונים לנושים, חיבוטי נפש קשים ותפילות מצד יהודה. היה לו קשה מאוד להיות פאסיבי ולא לנקוט בשום צעד. "ריבונו של עולם, הושיעה נא!", שבו שפתיו ומלמלו את המשפט שמילא את כל ישותו.
יהודה, תושב מיאמי, ישב במשרדו ומולל את זקנו, כמו שהוא תמיד עושה בעתות לחץ. כוס הקפה כבר עמדה על השולחן קרה ומיותמת. השולחן המהודר וכיסא העור המפנק שתמיד הוסיפו לו כל כך הרבה ביטחון נדמו לו עכשיו מיותרים לחלוטין. לא לעולם חוסן. הוא, סוחר היהלומים המצליח נפל בפח קלאסי שכזה...
כבר שנתיים שהוא מנסה לעלות על עקבותיו של הנוכל שעשה ממנו לעג וקלס, קנה את אמונו, לקח ממנו יהלומים בשווי של מאות אלפי דולרים ונעלם. כעת קיבל יהודה טלפון מסכם מבכיר במשטרה. האיש בישר לו בצער כי אפסה תקוותם לעלות על עקבותיו של הפושע. "נראה שהוא מתוחכם מאוד", ספק הסביר, ספק התנצל.
בתזמון מושלם צלצל הטלפון המהודר במשרדו. היה זה מנהל קרן גמילות-חסדים – קרן שמלווה כספים ללא רבית – אחת מתוך רבות שנאלץ להכיר לאחר תרגיל העוקץ שפגע אנושות במצבו הכלכלי. האיש התקשר כדי להזכיר בעדינות, פעם נוספת, כי כבר עבר התאריך אליו התחייב יהודה לפרוע את ההלוואה.
אם לא יקרה לו נס כלשהו בקרוב הרי שהוא יצטרך להכריז על פשיטת רגל. כיצד יישא פנים לנושיו ולהלוואות שנטל? לפחות, חשב יהודה במרירות, יש לי בינתיים תעסוקה חדשה. גלגול הלוואות...
יהודה התלבט האם אכן להכריז על פשיטת רגל או לנסות לתמרן איכשהו בין ההלוואות. הוצע לו כי במקום לגלגל הלוואות קטנות רבות, לקחת הלוואה גדולה בתנאים נוחים שתספק לו קצת אוויר לנשימה. כך יוכל לנסות לתקן את הנזק העצום שהותיר אחריו הנוכל.
מרתון התייעצויות עם מגוון מומחים בתחום לא ממש עזר לו להגיע לכלל הכרעה. זה ממליץ על פשיטת רגל, אחר דווקא רואה עתיד לעסק ומברך על ההלוואה הנאה. יהודה נותר מבולבל, מתוסכל ומותש. הוא העלה על הכתב את סיכומן של ההמלצות, הוסיף עליהן את תחושותיו האישיות הקשות והחליט לגלגל את ההחלטה אל מחוץ לגבולות משרדו. הוא שלח פקס אל הרבי מליובאוויטש מלך המשיח.
תשובת הרבי הגיעה די במהירות והייתה מפתיעה: הרבי שלל הכול. גם את האפשרות להכריז על פשיטת רגל ולחסל את העסק וגם את האפשרות של נטילת הלוואה גדולה. מה כן לעשות? הרבי לא פרט.
עצביו המתוחים של יהודה נמרטו עוד יותר. מה אפוא הצעד הבא שעליו לנקוט לדעת הרבי? הוא שלח פקס נוסף ובו וידא אם לא לעשות כלום כרגע. הרבי השיב לחיוב והוסיף אמן על בקשת ברכה להצלחה.
יומיים חלפו. יומיים מלאים בטלפונים לנושים, חיבוטי נפש קשים ותפילות מצד יהודה. היה לו קשה מאוד להיות פאסיבי ולא לנקוט בשום צעד. "ריבונו של עולם, הושיעה נא!", שבו שפתיו ומלמלו את המשפט שמילא את כל ישותו.
התפנית הגיעה מהר משציפה וממקום לא צפוי לחלוטין. הטלפון האישי שלו צלצל. קול לא מוכר התעניין אם השיחות בקו מוקלטות. "יש לי מידע חשוב עבורך", שמר האלמוני על אנונימיות. יהודה לא היה צריך לשאול לגבי מה. הוא כבר הבין לבד. שאלתו של האלמוני גרמה לו לרצות דווקא להקליט את השיחה, אבל לא היה לו כוח לעשות אפילו את זה.
לאחר כמה שניות עלה על קו הטלפון הנוכל בעצמו. יהודה לפת את השפופרת. רק שמיעת קולו של הלה הרגיזה אותו בעוצמות בלתי נסבלות. "אני סובל בימים האחרונים מנקיפות מצפון עזות על העוול שגרמתי לך", אמר האיש בקול שקט. הוא לא היה מוכן לגלות היכן הוא אך הביע רצון לסיים את הפרשיה. "אין לי הסבר מדוע פתאום, לאחר שנתיים, נתקפתי בייסורי מצפון. אין לי יום וגם לא לילה. אני רוצה לדעת שהעניין הזה מאחוריי", הפטיר הטיפוס.
יהודה התקשה להאמין שהמילה 'מצפון' קיימת בכלל בלקסיקון של האיש. "אמור לי מה מספר החשבון שלך בבנק ואפקיד לשם תוך יומיים את מלוא הסכום", סיים הנוכל (לשעבר?) את המונולוג. לפני שניתק, הוסיף וביקש מחילה וסליחה על העוול.
יהודה נשאר המום עם השפופרת בידו זמן רב לאחר שהסתיימה השיחה. הרבי ידע אפוא היטב מדוע מנע ממני לנקוט בשום צעד, הציפה אותו הרגשה נפלאה.
יומיים לאחר מכן נח הסכום המדויק בחשבון הבנק של יהודה, בתוספת פיצוי הולם.
