קליפורניה, אי אז בתקופת ההיפים הסוערת. צעירים רבים עזבו את בתיהם ולימודיהם, הזניחו במכוון את מראם החיצוני והסתובבו ממקום למקום במטרה לחפש משמעות לחייהם הצעירים.
 
היה זה ליל שבת. משפחה של חסידי חב"ד ישבה לסעודה. נרות השבת דלקו והאירו את הבית. בעל הבית כבר קידש על היין ורמז ליוסי, ילדון נמרץ כבן שבע, לקרב אליו את הכוסיות שנועדו לטעימת יין הקידוש על-ידי כל האורחים. אורחים רבים גדשו את השולחן הארוך. חלקם – משפחות יהודיות מהסביבה וחלקם – סטודנטים. אלו כמו אלו עקבו מרותקים אחר שולחן השבת היהודי כל כך של משפחת החסידים.
 
דפיקה בדלת ועוד אחת. יוסי הקטן רגיל בכאלו ולא מתרגש במיוחד. הוא מיהר אל הדלת בסקרנות לראות איזה אורח נוסף יצטרף לסעודה. אל הבית נכנס היפי מגודל שיער, ללא אומר. הוא פסע בשתיקה אל שולחן הסעודה והתיישב על כיסא ריק. הוא לא הכיר את בעלי הבית או איש מהמסובים. הוא  ישב ובהה סביב. בעל הבית המשיך בניגונים ודברי תורה כשמידי פעם הציע לאורח השתקן ממטעמי השבת. אולי חלה? דגים? סלט? 'לחיים'? לפחות מים? אולם האורח ישב דומם. אלא שמשהו בדממה שלו היה "רעשני". הייתה זו דממה כעוסה.
 
לפתע האורח המשונה קם ממקומו כעוס. הנוכחים כולם נרתעו אחורנית בבהלה, לא יודעים למה לצפות. הוא צעד אל תמונת הרבי שהייתה תלויה על הקיר והשליך אותה לרצפה תוך כדי שהוא צועק: "מה הוא רוצה ממני? שיעזוב אותי? מה עשיתי לו?".
 
הזעקות הלכו והתחזקו. כמה מהאורחים לקחו יוזמה, אחזו בו בעדינות תקיפה והושיבו אותו על הספה. כוס המים שהוגשה לו רעדה לו בידיים והוא המשיך למלמל. שעה ארוכה חלפה עד שהסכים לספר את הסיפור כולו:
 
"נולדתי בס' פרנציסקו. הוריי מצליחנים כל אחד בתחומו. גם אני נועדתי לגדולות. קיבלתי חינוך טוב של ילד אמריקאי. החלק היהודי בחינוכי הסתכם בזה שחגגו לי בר מצווה. נכנסתי ללמוד באוניברסיטת ברקלי הידועה ומבחינת הוריי הייתי אמור לסיים שם את לימודיי בהצלחה, להגיע לתכלית האמריקאית – כסף – ולהצליח".
 
הבחור הנרגש לגם מכוס המים בידיו, מחפש את המילים. "בשלב כלשהו התחברתי לסטודנטים שכמוני מאסו בחיי השגרה ויחד פתחנו בחיים היפיים. כאן לא הגענו לסיפוקינו והחלטנו לנסוע להודו. נכנסנו לכת שהעיקרון הבסיסי שלה הוא התנתקות מוחלטת מהעולם. מהמשפחה, מהמכרים, מכולם.
 
"שנה וחצי הייתי בכת הזו והאמת היא שהיה לי טוב ואפילו טוב מאוד. חלק מחבריי נשברו אולם אני החזקתי מעמד", הוא שב להיות כעוס. "עד שלפתע חשתי בדחף פתאומי לשוב הביתה. פשוט קמתי ביום אחד בהיר, רכשתי כרטיס ונחתי בבית הוריי. הוריי היו המומים ומאושרים גם יחד. חיבוקים, נשיקות. ההתרגשות הייתה צפויה. מה שלא היה צפוי הוא זעקתו של אבי: 'וודאי הגעת לקחת את הדולר'. דולר? לא הבנתי על מה הוא מדבר".
 
הבחור השתעל לפתע והמשיך לחשוף את התמונה המופלאה לפני המסובים. אביו של הבחור זכה לעבור לפני הרבי ב"חלוקת דולרים" ולקבל דולר לברכה והצלחה. כמו כולם, הוא המשיך הלאה כשלפתע הורו לו לשוב. הרבי העניק לו דולר נוסף "עבור הבן הגדול". אביו לא הבין כיצד הוא אמור למסור את הדולר לבן עמו אין לו כל קשר. אולם כעבור יומיים באה התעלומה על פתרונה...
 
האב המאושר העניק את הדולר לבן ששב בפתאומיות מהודו. בדיקה העלתה שהשעה בה קיבל אביו את הדולר היא השעה בה עלה הבחור למטוס...
 
אולם הבחור לא נראה שמח כמצופה. "שנה וחצי הייתי כל כך מאושר. מה הרבי מליובאוויטש צריך לסחוב אותי לפה? בשביל מה?". הבחור הגדיל לעשות והוציא דולר מקומט מכיסו, מראה אותו לבני הבית ולאורחים "מצדי, אתם יכולים להשיב לו את הדולר. שישחרר אותי וייתן לי לטוס חזרה לחבריי בהודו. מאז ששבתי לכאן אני רוצה לטוס אך משהו לא נותן לי. ברור לי שזה קשור לרבי".
 
מיותר לציין שבעל הבית לא לקח את הדולר גם אחרי שבת כדי להשיבו לרבי. הוא השיב משהו אחר. הוא השיב אל עם ישראל בשליחותו של הרבי נשמה אובדת נוספת.