בניית המקדש תקדים את קיבוץ כל הגלויות. ספר ה"זוהר" מוכיח זאת מהנאמר בתהילים (קמז, ב), "בונה ירושלים השם, נידחי ישראל יכנס": קודם נאמר "בונה ירושלים (והמקדש)" ורק לאחר מכן – "נידחי ישראל יכנס". כך גם פוסק הרמב"ם להלכה: "המלך המשיח... בונה המקדש ו(אז) מקבץ נידחי ישראל", "ובנה מקדש במקומו ו(לאחר מכן) קיבץ נידחי ישראל".
 
סדר הפעולות נובע כתוצאה משלבי הגילוי של הארות אלוקיות בגאולה. כאשר ייבנה בית המקדש יאיר בו, ואך ורק בו, גילוי אלוקי נשגב ונעלה מאוד. בשלב מתקדם יותר יאיר הגילוי האלוקי בכל העולם וזה מה שישפיע על בני ישראל לשוב מגלויותיהם ולהתקבץ לארץ הקודש.
 
(חשוב לציין כי יהודים ואפילו רבים יתקבצו לארץ ישראל עוד לפני בניית המקדש, אולם המצב בו לא יישאר אפילו יהודי אחד מחוץ לארץ ישראל יגיע לאחר בניית המקדש)
 
בשלב הבא בגאולה תגיע תחיית המתים וגם זאת מוכיח ה"זוהר" מספר תהילים: מיד לאחר הפסוק העוסק בבניית המקדש ובקיבוץ הגלויות ("בונה ירושלים השם נידחי ישראל יכנס"), נכתב פסוק הרומז לתחיית המתים: "הרופא לשבורי לב". הקדוש-ברוך-הוא ירפא את שבורי הלב על פטירת יקיריהם, על-ידי שיקים את הנפטרים לתחייה.
 
ב"זוהר" נאמר שתחיית המתים תתרחש ארבעים שנה לאחר קיבוץ הגלויות. אולם הרבי מליובאוויטש מלך המשיח אומר כי "הזוהר" אינו ספר הלכה והשנים שבו הנן לאו שנים במובנן הפשוט. הרבי אף מדייק מדברי הרמב"ם, כי קיימת אפשרות שהתחייה תתרחש מיד עם בניית המקדש וקיבוץ הגלויות.
 
בכל מקרה, דברי ה"זוהר" מתייחסים לתחייה של כלל ישראל. אך הצדיקים יקומו לתחייה מיד בתחילת ימות המשיח. הרדב"ז (רבי דויד בן זמרא) מציין כי ראה את דברי הריטב"א (רבי יום-טוב בן אברהם (אלסבילי)) ז"ל בשם רבותיו, כי ישנן שתי תחיות: "אחת פרטית לצדיקים שמתו בגלות, והיא סמוכה לביאת המשיח, ו(הצדיקים) יזכו (אפוא) לכל ימות המשיח בגוף ונפש, ויראו בטובתן של ישראל ובבניין הבית (המקדש) וישמחו... ואחת כללית, והיא סמוכה להכנסת שבת (האלף השביעי לבריאה, המכונה 'שבת')...".