בפרשת השבוע מופיע הסיפור המקורי של מתן תורה מאת הקדוש-ברוך-הוא ומפורטים בו עשרת הדברות. בפרשת ואתחנן מופיע תיאור חוזר של האירוע על-ידי משה רבינו וגם שם מפורטים עשרת הדברות.
 
כל אחת מהפעמים של כתיבת הדברות מייצגת מימד אחר בתורה: הסיפור המקורי של אמירת הדיברות מפי השם מבטא את מהותה של התורה כחכמה ורצון אלוקיים נשגבים ש"יורדים" לעולמנו, והחזרה על הדיברות על-ידי משה רבינו מייצגת את התורה כפי שהיא נלמדת על-ידי בני האדם במושגים המובנים להם.
 
כאשר יהודי לומד תורה עליו להיות מחובר לשני המימדים גם יחד. מחד גיסא, לזכור כי התורה במקורה נעלית משכלו ועליו לחוש כלפיה יראה והתבטלות. ומאידך גיסא, לזכור כי התורה ניתנה כדי שילמד ויבינה בשכלו הוא.
 
אנו מברכים בכל יום את "ברכות התורה" ומכנים בהן את השם "נותן התורה" – בלשון הווה. אין אנו אומרים "נתן התורה" בלשון עבר, משום שבכל יום אנו מקבלים כביכול את התורה מחדש. בכל יום מחדש אנו זוכים להתחבר למהות שמצד אחד עלינו להתבטל כלפיה, ומצד שני – להגיע בשכלנו אנו לעומקים חדשים בה.
 
בכל דור קיים מנהיג הממשיך את תפקידו של משה רבינו במסירת התורה בכל יום מחדש. המשיח, המנהיג האחרון והנצחי של עם ישראל (והעולם כולו) מביא את לימוד התורה לשיא שלמותו. מצד אחד, הוא מגלה את הדרגה הנשגבת ביותר שבתורה ומצד שני, בשונה מאבותינו בהר סיני שפרחה נשמתן כי התקשו להכיל את עוצמת הגילוי האלוקי (והקדוש-ברוך-הוא היה צריך להחיותם כמו בתחיית המתים) – הפעם לא תפרח נשמתו של אף יהודי. כולנו נצליח להכיל את הגילויים הנשגבים ביותר מבלי לאבד עשתונות.