משה היה מסוג האנשים המכונים 'אנשי בוקר'. הזריחה הייתה מוכרת לו היטב. הוא תמיד נהנה לקום בזריזות ובשמחה לשגרת יומו. עד לאותו בוקר.
 
זה התחיל בכאב ראש קל. הכאב הלך והתפתח לכאבים בלתי נסבלים, ששלחו גרורות אימתניות לכל עבר. בימים הבאים מצא משה את עצמו לעתים תכופות מצמיד יד לראש ומפסיק ממלאכתו לכמה דקות, כשהוא בקושי מצליח להתאפק מלזעוק בקול.
 
משה ניגש לרופא המשפחה, שהפנה אותו לבדיקות ולמומחה גדול. האחרון לא ידע מה לעשות עמו ושלח אותו לרופא הידוע בתחום כאבי הראש. הבדיקות והברורים לא העלו דבר ומשה שמע מכולם אבחנה שווה לפיה הוא אדם בריא הסובל משום-מה מכאבי ראש בלתי נסבלים. אך הוא חש היטב כי אם המצב ימשך כך – הוא ממש לא בריא.
 
משה בלע כדורים נגד כאבים בכמויות גדולות. הוא לא יצא מהבית ללא חפיסת כדורים. כך חלפו עליו כמה שבועות של שגרה חדשה: כדורים – רופא – בדיקות, על רקע מתמיד של כאבים מנקרים. באופק לא נראה שום פיתרון.
 
ערב אחד, כששב מביקור עקר אצל רופא נוסף, העלתה אשתו מרים רעיון חדש. לשלוח מכתב לרבי מליובאוויטש מלך המשיח. "שמעתי כי אירעו ניסים רבים בזכות ברכותיו. אולי ננסה גם אנו?".
 
משה לגם מכוס התה, מתלבט. הרבי מליובאוויטש? אומנם גם לאוזניו הגיעו שמועות על צדקותו הרבה וסיפורי ניסים שאירעו בחצרו. אך מה לו ולרבי? לבסוף החליט לקיים את עצת התורה שנאמרה לאברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה".
 
בסיועו של הרב יצחק ידגר, שליחו של הרבי ביישובי תענכים, ניסח משה מכתב לרבי ובו שאל לפשר כאבי הראש הנוראיים ומה ניתן לעשות כדי למנוע אותם.
 
בשבועות הבאים חיכה משה לתשובת הרבי. בכל יום סרק את תיבת הדואר בציפייה למענה המיוחל. אחר צהריים אחד שב משה לביתו והבחין במעטפה יוצאת דופן מונחת על השולחן "תשובת הרבי הגיעה", בישרה לו אשתו בטון חגיגי את שכבר הסיק לבד. ידיו רעדו מהתרגשות כשהוא מנסה לפתוח את המעטפה בעדינות ובכבוד הראוי למכתב של הרבי.
 
"הרבי מאשר את קבלת המכתב, מברך ומורה שאבדוק את התפילין, בפרט את התפילין של ראש", סיפר משה למרים בהתרגשות.
 
משה לא ממש הכיר סופרי סת"ם או בודקי תפילין. הוא מיהר לברר היכן נמצא אחד כזה באזור מגוריו וכמעט רץ את כל הדרך אליו, ספק סקרן לראות כיצד ייפול הדבר, ספק מתוך בטחון שכך ייפסקו כאביו. כשנכנס אל חדרו של המגיה הניח לפניו את התפילין והמתין. הוא סיפר למגיה שקיבל הוראה מהרבי מליובאוויטש בכבודו ובעצמו. המגיה ערך את הבדיקה בחרדת קודש מיוחדת ואף הסכים לעשות זאת מיידית אל מול פניו המתעניינות של משה.
 
"התפילין של יד כשרות", חרץ המגיה והחל לעבור על התפילין של ראש. "פסולות", קבע בתוך כמה דקות.
 
משה תמה לרגע. "מה עושים? האם אפשר לתקנן?". אולם מיד חזר בו. כאבי הראש הנוראיים, שעומדים על כף המאזניים, הכריעו לטובת רכישה של תפילין חדשות ומהודרות. מה שבטוח – בטוח.
 
"והכי חשוב", הרים הסופר את מבטו מהקלף תוך כדי חיוך נעים, "להניח אותן יום יום".
 
"בוודאי", הסכים משה עם הסופר. "הוא היה מוכן לשלם מחיר הרבה יותר כבד כדי להיפטר מכאבי הראש.
 
במשך כמה חודשים התמיד משה להניח את התפילין החדשות בכל יום חול. אף בימים לחוצים ועמוסים במיוחד לא הפסיד את קיום המצווה. וכאבי הראש? מיד לאחר הנחת התפילין נעלמו כלא היו. כשם שהגיעו ללא סיבה הנראית לעין, כך בדיוק חלפו.
 
באחד הימים שכח משה להניח תפילין. כבר כמה חודשים לא סבל מכאבי ראש שיזכירו לו להניח... בשבוע לאחר מכן נותרו התפילין בארון יומיים ברציפות. וכך לאט לאט זנח משה את הנחת התפילין.
 
התוצאה הכואבת לא איחרה לבוא. כאבי הראש שבו לפקוד אותו. כשנודע על קורותיו של משה לרב ידגר הוא הצטער מאוד. "מעבר ליוקר המצווה", הבהיר הרב ידגר למשה, "הרי מדובר בבריאות ובאיכות החיים הגשמית שלך!".
 
משה ניסה להצטדק כאילו אינו מרגיש בנוח להניח תפילין כשאינו מקפיד דיו על שאר המצוות.
 
"כל מצווה עומדת בפני עצמה", הסביר לו הרב ידגר, "ובכלל – מצווה גוררת מצווה. עם הזמן, תבואנה מצוות נוספות".
 
משה שב להניח תפילין בהתמדה, וכאבי הראש נעלמו כמובן.