על זמן הגאולה נאמר בנבואת יחזקאל (לז, כד): "ומלך אחד יהיה לכולם". מיהו המלך הזה? "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". זהו כמובן (כפי שמבואר במפרשים), המשיח שמגיע ממשפחת דויד המלך – מלכות יהודה.
 
באותה נבואה (בפסוקים טז-כ) נאמר ליחזקאל לבצע מעשה שמסמל את האחדות שתשרור לעתיד לבוא בין מלכות יהודה למלכות יוסף (מלכות ישראל): לקחת שתי פיסות עץ, על אחת לכתוב 'יהודה' ועל השנייה לכתוב 'יוסף' ולאחד את שתי הפיסות בתוך כף ידו.
 
בדרך כלל, אחדות פירושה ששני הצדדים נשארים שני צדדים אך משלימים ביניהם. אולם לעתיד לבוא, כפי שמתאר יחזקאל, יקום רק מלך אחד – המשיח, שמשבט יהודה. מה שאומר בפשטות, שמלכות יוסף תתבטל ולא תהיה קיימת יותר, או לחילופין תהפוך לכנועה תחת מלכות יהודה. היכן בדיוק ניכרת כאן אחדות?
 
(אי אפשר לומר שהאחדות מתבטאת בכך שלפני משיח בן דויד ימלוך משיח בן יוסף, משום שתקופתו של משיח בן יוסף היא לפני הגאולה, ובגאולה עצמה, שבה אמורה לשרור אחדות, ימלוך תמיד רק משיח בן דויד!).
 
התשובה היא, שהאחדות נמצאת בין המשמעויות הפנימיות של המלכויות: השם 'יהודה' הוא מלשון הודאה והסכמה. האדם הוא שכלי ומטבעו נוטה לעסוק בהגות וחשיבה. כדי להקדיש זמן לעשייה עליו להודות ולהסכים כי הצורך שבעשייה גובר כרגע על רצונו לעסוק במושכלות. נמצא, שכל עשייה נובעת מהודאה בצורך שבה. לכן 'יהודה' מסמל עשייה.
 
השם 'יוסף' הוא מלשון הוספה. אדם מטבעו נהנה ומתענג מרעיון שכלי שהוא מבין היטב, והתענוג מושך אותו להוסיף להבין ככל שרק יכול. כל הבנה גוררת אחריה תוספת השקעה והבנה ולכן 'יוסף' מסמל הבנה.
 
ובמילים אחרות: קיום מצוות – מעשה – קשור ליהודה, כי כל מצווה צריכה להיעשות מתוך התבטלות מוחלטת לרצון האלוקי והודאה בנכונותו, גם מבלי להבינו. לימוד תורה קשור ליוסף, כי הלימוד צריך להיות מענג כך שיגרה להוסיף בו עוד ועוד.
 
לעתיד לבוא, הן קיום המצוות והן לימוד התורה יגיעו לשלמות משותפת וזו תהיה האחדות. אולם יושם דגש מיוחד על מעלת המצוות, ולכן המלכות שתשלוט אז היא מלכות יהודה.