ו' צעד את אותו מסלול אפרורי המוכר עד לזרא בפעם המי יודע כמה. שוב ניסה לגרד תקווה ואמונה ממעמקי לבו. האומנם יש סיכוי? כבקיא וכרגיל מילא את הטפסים. כבקיא – הפרוצדורה הייתה נהירה לו. כרגיל? אף פעם זה לא רגיל. אולי הפעם ייוושעו סוף סוף וייחלצו ממסך הברזל?
 
הוא ממלא את הפרטים, היד רושמת כמעט מעצמה. למרות השגרתיות איננו שוכח לשלוח מבט זהיר לימין ולשמאל. ברוסיה הקומוניסטית של תשכ"ו (1964), הפחד היה מלווה תמידי של כל אזרח. קל וחומר לכזה שמעז להגיש בקשה להגר מ"אימא רוסיה". חלק מזערי מבקשות כאלו נענו בחיוב. רובן ככולן נתקלו בתשובה שלילית.
 
הפקיד אטום המבט כבר הכיר את היהודי עם העיניים הנחושות, ששוב מגיע, ממלא ולא נענה. מאחורי הזכוכית הביט בטפסים שהוגשו לו וגיחך מתחת לשפמו. היה לו ברור כי גם הפעם ייענה הלז בשלילה. אלא מה? מישהו חשב בכלל אחרת?
 
באחד הלילות שכב ו' על מיטתו. סופת שלגים השתוללה בחוץ ושמיכה עבה הגנה עליו מהקור העז. כמו בכל לילה חורפי. אלא שבכל אופן משהו באותו הלילה היה שונה. בחלומו ראה דמות הדורת פנים ומאירת מבט. בעל הפנים המאירות אחז בידו פיסת נייר ואמר: "בנייר זה תצאו מרוסיה".
 
ו' התעורר באותו בוקר מוטרד מהחלום. משהו במבטו של האיש, בעיניו, לא נתן לו לפטור את החלום באמירה "חלומות שווא ידברו". למרות שמתוקף היותו אדם ריאלי ושכלי לא מצא עצמו בדרך כלל מהרהר בחלומותיו, החלום הזה יוצא דופן. הוא ניסה לשקוע בעבודה או בכל עיסוק אחר אך החלום היה חזק ממנו. עוצמתי יותר ממה שהכיר. משהו בחלום לא הניח לו. ליתר דיוק, מישהו בחלום לא הניח לו.
 
'בנייר זה תצאו מרוסיה', זמזם הציטוט במוחו. ובכן, ו' הכיר רק מקום אחד בו מחולקים ניירות כאלו. הוא שם פעמיו שוב אל משרדי ההגירה, למרות שביקר שם לא מזמן.
 
הפקיד היה עסוק במילוי מהיר של טופס שהגיש האיש שעמד בתור לפני ו'. הוא הניף חותמת בקול חבטה ומיהר להרים עיניו אל הבא בתור שחפץ להגר מגן העדן הסובייטי. מבטו נתקל בעיניו של ו' והוא התלבט אם לצעוק או לצחוק.
 
הוא בחר  בסוף באפשרות השנייה. "אך לפני זמן קצר הגשת בקשה ואנחנו – כרגיל – דחינו אותה", חייך חיוך של שמחה לאיד. "אם כן, מה מעשיך כאן שוב?", סיים בחצי צעקה. חצוף היהודי הזה. בכל מקרה לא יאשרו את בקשתו ומדוע הוא מטריח אותו, פקיד סובייטי הגון, לשווא? ו' לא הניח לדברי הפקיד לרפות את ידיו. הוא מצא בעצמו כוח ואמונה מבלי לדעת מהיכן הוא שואב אותם. הוא כתב, רשם, מילא את המסמכים, שלח לחמו על פני המים. אני את שלי עשיתי, הרהר בלבו שעה שיצא מהמשרד המחומם למחצה אל הרחוב הקפוא לגמרי. כעת, שאלוקים יעשה את שלו...
 
היה זה שלושה ימים אחר כך. ו' ישב עם משפחתו לשתיית כוס תה רותחת ומחממת. האווירה הייתה משפחתית וחמימה, ופתאום נשמעה דפיקה בדלת. בחוסר רצון מוחלט נפנה ו' אל הדלת, לראות מי מפריע לרגע המשפחתי הנעים. אוויר קפוא חדר פנימה. היה זה שליח שנראה מעוניין להיפטר מסחורתו כמה שיותר מהר. הוא הורה לו' היכן לחתום, אך ברוסיה הקומוניסטית לא חותמים מהר כל כך על טפסים. ודאי לא על כאלו בעלי זהות לא ברורה. ו' החל בוחן את המשלוח מכל צדדיו, וכשקלט במה מדובר מיהר לחתום. זמן רב לאחר שנכנס הביתה המשיך לבדוק ולמשש, לקרוא ולהתקשות להאמין. האומנם הוא אוחז בידו אישורי יציאה? בתוך שלושה ימים? הרי בדרך כלל השהייה ארוכה הרבה יותר, ונקראים אל המשרדים בפרוצדורה מתישה ומייאשת...
 
חודשים ספורים לאחר מכן הגיעו ו' ומשפחתו לארץ ישראל. גיסו, שעלה לארץ שנה לפניו, הגיע לשדה התעופה בלוד לקבל את פניהם. כמה ייחל ליום בו תצטרף אליו המשפחה שנותרה "שם".
 
כשנכנס ו' לבית גיסו נעצר מבטו על תמונה המפארת את הקיר הסמוך לכניסה. הייתה זו התמונה של הדמות מהחלום שלו, אותה דמות הדורת פנים ומאירת מבט. שעה ארוכה לא יכול להתיק מבטו מהתמונה, מהדמות.
 
"זהו הרבי", הסביר לו גיסו. כן, שניהם חסידי חב"ד, אולם כל עוד היו בתוך הגבולות הסובייטים לא ידעו כיצד נראה הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. ו' סיפר לגיסו על ההיכרות המוקדמת שיש לו עם מראה הרבי, מהחלום.
 
הגיס התרגש לשמע הסיפור המופלא והשלים לו' את חלקו. "בחודש תשרי האחרון הייתי אצל הרבי וביקשתי ברכה שתזכו לצאת מרוסיה".
 
ו' ברר את התאריך המדויק של בקשת הברכה וגילה כי זהו היום בו חלם את החלום הפלאי. החלום ששלח אותו למשרדי ההגירה ופתח לו צוהר של גאולה.