בסדר יומו של יהודי ישנם כמה דברים שנעשים כהקבלה לעבודת הכוהנים בבית-המקדש (ובכך נמצא כי 'קלקלתנו זוהי תקנתנו'. כלומר, בתקופת הקלקלה, בה בית-המקדש לא קיים – יש יתרון (תקנה) בכך שעבודות מסוימות נעשות על ידי כל אדם מישראל ולא רק על-ידי כוהנים).
 
בזמן בית המקדש מחויב הכוהן לקדש את ידיו (ורגליו) מהכיור לפני כניסתו לעבודה. כנגד זה נפסקה ההלכה, שבכל יום צריך כל אדם לרחוץ ידיו מכלי דווקא. וכך נכתב בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן: "צריכים אנחנו להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי כדי לעבוד עבודתו ולשרתו, כמו כהן שהיה מקדש ידיו מן הכיור בכל יום קודם עבודתו".
 
כמו כן מובא במשנה, שאפילו אדם טהור לא נכנס לעזרה ללא טבילה במקווה טהרה. כנגד זה נוהגים היראים לדבר השם לטבול בכל יום לפני התפילה (גם אם לא נטמאו).
 
הכוהנים העובדים בבית המקדש מחויבים ללבוש כתונת, מצנפת ואבנט (וגם מכנסיים). כנגד זה נפסקה ההלכה, כי "ראוי שיהיה לאדם מלבושים נאים מיוחדים לתפילה כמו בגדי כהונה". ולכן נוהגים יראי שמים לחבוש בעת התפילה כובע – כנגד המצנפת, ללבוש בגד עליון (ז'קט, מקטורן וכדומה) – כנגד הכתונת ולחגור אבנט ('גארטל').
 
אחד הדברים החשובים ביותר בעבודת הקרבנות זו הכוונה. הכוהן חייב לכוון בשעת ההקרבה לשם מי ולשם מה הוא מקריב ואסור שתעבור בראשו מחשבת-פסול (כגון לאכול את הקרבן מחוץ למקום המיועד לאכילה או מעבר לזמן המותר). כנגד זה גם היום: "התפילה היא במקום קרבן, ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן: בכוונה, ושלא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים".
 
הקרבת הקרבנות חייבת להיות בעמידה ולכן תפילת שמונה-עשרה נאמרת בעמידה. השחיטה ונתינת הדם צריכות להיות במקום מסוים דווקא בתוך בית-המקדש, ולכן ראוי לקבוע מקום קבוע לתפילה. אסור שיהיה שום דבר חוצץ בין הכוהן לבין הכלי שאתו הוא עובד ולכן נקבע שלא יהא דבר חוצץ בין האדם לקיר בזמן התפילה.
 
(ראוי לציין כי ישנם טעמים נוספים לחלק מההלכות האמורות, אך כאן הובאו רק אותם הנוגעים לבית המקדש).