בהפטרת השבוע מסופר על המלכת שלמה על עם ישראל עוד בחיי אביו, דויד המלך. אך מדברי חז"ל עולה שלא הייתה לשלמה אפשרות למלוך בחיי אביו. הם מתארים כי כשהגיעה העת למלכות שלמה אמר הקדוש-ברוך-הוא לדויד המלך שהוא מוכרח להסתלק מהעולם, מכיוון ש"אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה". משמע, שכל עוד דויד המלך חי אין לשלמה אפשרות למלוך. לשם מה אפוא המליכוהו בחיי אביו?
 
אלא שכאן באה לידי ביטוי ייחודיותם של מלכי בית דויד. בנוסף לתפקיד ההנהגה, שקיים בכל מלך, יש למלכי בית דויד מהות עצמית מרוממת ונעלה מכל אדם. מהות אותה מכנה הרמב"ם במילים 'כתר מלכות' וכותב כי היא ניתנה ותישאר לנצח בידי מלכי בית דויד בלבד.
 
המגבלה "אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה" מתייחסת לתפקיד ההנהגה בלבד. בתפקיד זה לא ייתכן ששני מלכים ישמשו בו זמנית. אך המהות העצמית המרוממת יכולה להתקיים בו בזמן אצל יותר ממלך אחד. לכן יכול היה דוד להמליך את שלמה בחייו ולדאוג שיכריזו לפניו "יחי המלך", כביטוי למהותו המלכותית – למרות שבפועל עדיין לא שימש כמלך.
 
בכל דור קיים יורש בפוטנציאל מבית דויד של "כתר המלכות". אצל המשיח, שהנו כידוע מבית דויד, מתממש הפוטנציאל וחוזרת עטרת המלכות של בית דויד. ההתממשות מתחילה עוד לפני הגאולה – בעצם נוכחותו של המשיח בעולם. לאחר מכן מתגלית מציאותו ונודעות גם פעולותיו – גם זאת עדיין לפני הגאולה.
 
בשלב זה אנו אוחזים כעת. אנו מייחלים להשלמת התהליך בכל רגע – בגאולה השלמה.
 
(ליקוטי שיחות כרך ל עמוד 97. שיחות שבתות פרשיות וירא, חיי שרה ותולדות תשנ"ב)