הייחולים הגדולים נענו. אולי בגלל המסירות של המורה לתלמידו לשעבר, אולי בגלל סיבות כמוסות אחרות – הרבי נעתר לברך את שמואל ורעייתו בילדים.
אולם בית הכנסת היה מלא מפה לפה. קרובי משפחה, ידידים ומכרים הציפו את המקום. המשותף לכולם הייתה השמחה הגדולה שנראתה על פניהם. השולחנות היו ערוכים בפאר והדר, אולם עיני האורחים לא היו נשואים אל הכיבוד העשיר אלא אל פינת האולם בה מוקמה עגלת-תינוק. הפעוטה שבעגלה נולדה לאחר שנות ציפייה רבות מאוד והיא היא הסיבה להתכנסות.
כדי להבין את גודל הנס, עלינו לשוב תשע שנים לאחור:
שמואל הוגדר על ידי כל מכריו כיהודי שמח. כבר מילדות ומשחר נעורים הפיץ חיוכו החביב שמחה וחום בכל מקום. בבוא העת הקים שמואל בית בישראל, ושמחתו הטבעית המשיכה להוות את כרטיס הביקור שלו.
חלפו ימים. שמואל ורעייתו המתינו שביתם יתמלא בהמיית ילדים. בכל לבם איוו כי השקט היחסי ששרר במעונם יופר בצווחות מבשרות חיים. שנה וגם שנתיים חיכו בני הזוג בסבלנות – ובאופטימיות. בכל לבם האמינו כי הנה מגיעות הבשורות הטובות ומידפקות על דלתם. אולם הללו בוששו מלהגיע.
מסתבר, כי לרפואה לא היה הרבה מה לעזור להם. מומחה אחד וגם שני, גדול ממנו, נתנו להם להבין כי מהם לא תצמח הישועה. הם השתדלו לרפות את ידיהם יותר ממה שניסו לרפא את בעייתם. "הסיכויים שתחבקו ילד משלכם, מועטים עד אפסיים", אמרו במילים כאלו או אחרות.
המילים הקשות שחזרו על עצמן, כיווצו בכל פעם מחדש את לבבותיהם והקטינו את התקוות. אבל שמואל לא נתן לייאוש להיאחז בו. הוא ידע שהקדוש-ברוך-הוא כל-יכול, ואם הוא ירצה – ייוולדו להם ילדים גם באורח נס.
מה שבמיוחד העיק עליו היה לא אבחנת הרופאים אלא משהו אחר לגמרי. שמואל מקורב לחסידות חב"ד ומיד כשנודע לו כי קיימת אצלם בעיה רפואית, הוא מיהר לנסח מכתב לרבי מליובאוויטש מלך המשיח וביקש ברכה לזרע חי וקיים. הוא ציפה בכיליון עיניים למענה של ברכה, אך ציפייתו נכזבה. הרבי לא השיב על בקשתו מאומה. הוא שיגר מכתב נוסף ולאחריו עוד אחד, ועל אף אחת מהפניות לא השיב הרבי.
כך עברו להן כמה שנים, במהלכן חיוכו התמידי של שמואל הלך והיטשטש. הצער האדיר בו היה נתון נתן בו את אותותיו. הוא וזוגתו כבר עייפו מההמתנה האינסופית לישועה. מכל מקום, נטייתו האופטימית עדיין עמדה לו גם בשעות הקשות ביותר. מעולם הוא לא התייאש. תמיד המשיך להאמין כי יום אחד יזכו הוא ורעייתו לחבוק בן או בת.
ההיכרות של שמואל עם חסידות חב"ד החלה בהיותו תלמיד בבית ספר חב"ד בתענך. בתקופה בה אוחז סיפורנו, בשנת תש"מ (1980) נודע לו מפי ידיד כי אחד ממוריו האהובים והמסורים, החסיד הרב סעדיה ג'רופי, עומד לנסוע לרבי. שמואל מיהר לסור לביתו של הרב ג'רופי וגולל בפניו את קורותיו הכואבים. הוא כמובן לא פסח על תיאור הניסיונות לזכות לברכה מהרבי, שבינתיים לא הניבו הצלחה. הוא ביקש בכל לשון של בקשה ממורהו כי בעת שיזכה להיכנס אל הקודש פנימה ויהיה בפגישת 'יחידות' עם הרבי, יואיל להזכיר אותו ואת רעייתו ולבקש עבורם ברכה. המורה המסור קיבל על עצמו את המשימה.
כשהגיע הרגע, עמד הרב ג'רופי עמד חגור באבנט, נרגש כולו וגם דרוך. כמנהגם של חסידים, התכונן לקראת הכניסה אל הקודש בלימוד, בתפילות ובטבילה במקווה. הוא עבר את סף הדלת, משנן לעצמו בראש את שמותיהם ושמות אמותיהם של שמואל ורעייתו. הוא ייחל להיות השליח הטוב, וכי הפעם ייענה הרבי לבקשה ויאציל על תלמידו לשעבר את הברכה הנכספת.
הייחולים הגדולים נענו. אולי בגלל המסירות של המורה לתלמידו לשעבר, אולי בגלל סיבות כמוסות אחרות – הרבי נעתר לברך את שמואל ורעייתו בילדים.
כעבור שנה התממשה הברכה ונולדה להם בת בשעה טובה ומוצלחת. את לידתה חגגו בסעודת הודיה מפוארת בה השתתפו כל בני המשפחה המורחבת, מכרים וידידים. כולם שמחו עמם על הנס הגדול, שהתגשם כנגד כל התחזיות הקודרות של הרופאים.