אחת לשבע שנים אנו מצווים לשבות מעבודת האדמה למשך שנה. חז"ל אומרים במסכת סנהדרין, כי השביתה שלנו בשנה השביעית מקבילה לשביתה אלוקית שתנהג באלף השביעי לבריאה (כעת אנחנו בשנת 5775 לבריאה, 225 שנים לפני כניסתנו לאלף השביעי).
 
ההשבתה באלף השביעי תהיה (גם) מהמשמעות של קיום המצוות באופן המקובל כיום. כיום, מכונה קיום המצוות בשם 'זריעה', כמו שכתוב: "זרעו לכם לצדקה" (הושע י, יב). גם בנוסח התפילה אנו אומרים: "זורע צדקות" (אמנם ציטוטים אלה מתייחסים מפורשות רק למצוות הצדקה, אולם במקורות נקראות המצוות כולן בשם צדקה). מדוע קיום המצוות נקרא 'זריעה'? מבואר בחסידות, כי כמו שבזריעה גשמית, מגרעין חסר טעם, ריח ומראה, צומח עץ נושא פירות עסיסיים וטעימים – כך גם ממעשה מצווה פשוט לכאורה ונטול ברק, 'צומח' עץ רוחני הנושא אורות אלוקיים נשגבים ומיוחדים במינם. כעת, האורות הללו נעלמים, אך בגאולה השלמה הם יתגלו.
 
כך הם פני הדברים היום. אבל באלף השביעי תשתנה לחלוטין משמעות המצוות. אמנם נמשיך לקיים בפועל את המצוות – שכן קיום המצוות לא יתבטל לעולם – אך הקיום לא יהיה לשם 'הצמחת' אורות אלוקיים, אלא זו תהיה פעולה טבעית שתנבע מההתאחדות המושלמת שלנו עם הקדוש-ברוך-הוא.
 
בתורה מובא דיאלוג בין בני ישראל ובין הקדוש-ברוך-הוא: "וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו? – וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים" (בהר כה, כ-כא). כלומר: בשנה הקודמת לשנת השמיטה ישלש הקדוש-ברוך-הוא את תנובת השדה, כך שתספיק לאותה שנה, לשנת השמיטה ולשנה הבאה אחריה!
 
לדברים אלו יש משמעות אקטואלית לדורנו, הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה. כאמור, השנה השביעית רומזת לתקופת הגאולה ואילו השנה השישית רומזת לזמן שלפני הגאולה. אם כן בהימצאנו לקראת סוף האלף השישי, מתעוררת השאלה: "מה נאכל בשנה השביעית?!" – כיצד ייתכן שנביא את הגאולה בשעה שמצבנו הרוחני ירוד כל כך?!
 
ועל כך באה התשובה: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית". אמנם בהשוואה לדורות קודמים אנו במצב רוחני נמוך, אבל הקדוש-ברוך-הוא מעניק לנו ברכה על-טבעית, ובזכותה נביא לידי פועל את הגאולה השלמה על שלושת שלביה: תקופת ימות המשיח, תקופת תחיית המתים ועידן האלף השביעי.