"נֶדֶר הוּא מַשֶּׁהוּ שֶׁיְּהוּדִי מִתְחַיֵּב לַעֲשׂוֹת לַמְרוֹת שֶׁהוּא לֹא חַיָּב בּוֹ, נָכוֹן? לְמָשָׁל לְהָבִיא קָרְבָּן בְּהִתְנַדְּבוּת לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ".
רוֹנִית עָמְדָה לְיַד הַכִּיּוֹר בְּפָנִים מְכֻוָּצוֹת מֵרִכּוּז. הִיא אָחֲזָה בְּיָדָהּ כּוֹסִית שְׁקוּפָה וְעָלֶיהָ סִמּוּנִים שׁוֹנִים. כְּבָר כַּמָּה דַּקּוֹת הִיא עוֹמֶדֶת שָׁם, מוֹסִיפָה מְעַט מַיִם וְאָז שׁוֹפֶכֶת מִסְפַּר טִפּוֹת בַּחֲזָרָה לַכִּיּוֹר וְשׁוּב מְמַלֵּאת מְעַט. לְבַסּוֹף כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ הַמַּיִם בְּדִיּוּק עַד לַסִּמּוּן - שָׁפְכָה אוֹתָם עַל יַד יָמִין בְּאַנְחַת רְוָחָה, וְאָז הֵחֵלָּה שׁוּב לְמַלֵּא בִּזְהִירוּת אֶת הַכּוֹסִית בְּמַיִם.
הַמַּחֲזֶה הַמְּשַׁעֲשֵׁעַ יָכֹל הָיָה לְהִמָּשֵׁךְ עוֹד שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, אִם לֹא הָיְתָה אִמָּא נִכְנֶסֶת לַתְּמוּנָה:
"רוֹנִית, מָה אַתְּ עוֹשָׂה?" שָׁאֲלָה אִמָּא בִּתְמִיהָה.
"אֲנִי? נוֹטֶלֶת יָדַיִם לִפְנֵי אֲכִילַת לֶחֶם" עָנְתָה זוֹ כְּמוּבָן מֵאֵלָיו.
"אֲבָל לְמָה הַכּוֹסִית הַזּוֹ, עִם הַסִּמּוּנִים שֶׁעָלֶיהָ? וְלָמָּה זֶה לוֹקֵחַ לָךְ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן?" הִקְשְׁתָה אִמָּא. "מַשֶּׁהוּ נִרְאֶה לִי מוּזָר כָּאן..."
"פָּשׁוּט מְאֹד" הִסְבִּירָה רוֹנִית, "לָמַדְנוּ בַּכִּתָּה שֶׁיֵּשׁ כַּמּוּת מְסֻיֶּמֶת שֶׁל מַיִם שֶׁצְּרִיכִים לִשְׁפֹּךְ עַל הַיָּד בְּכָל פַּעַם כַּאֲשֶׁר נוֹטְלִים יָדַיִם. אָמְנָם מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ גַּם בְּכַמּוּת גְּדוֹלָה יוֹתֵר שֶׁל מַיִם, אֲבָל הֶחְלַטְתִּי שֶׁאֲנִי רוֹצָה לַעֲשׂוֹת
בְּדִיּוּק מַה שֶּׁצָּרִיךְ. לֹא פָּחוֹת, וְגַם לֹא יוֹתֵר!"
"וּלְמָה מְיֹעֶדֶת הַכּוֹסִית שֶׁהִשְׁתַּמַּשְׁתְּ בָּהּ?" הִמְשִׁיכָה אִמָּא וְשָׁאֲלָה.
"עַל הַכּוֹסִית מְסֻמֶּנֶת הַכַּמּוּת הַמְּדֻיֶּקֶת שֶׁל הַמַּיִם הַדְּרוּשִׁים לִנְטִילַת יָדַיִם. מָדַדְתִּי בָּהּ וְהִקְפַּדְתִּי לֹא לִסְטוֹת מֵהַסִּמּוּן כְּלָל. לָכֵן לָקְחָה לִי הַנְּטִילָה זְמַן רַב".
אִמָּא חִיְּכָה חִיּוּךְ רָחָב. "עַל הִלְכוֹת הַנְּדָרִים שֶׁבְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, שָׁמַעְתְּ?" שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא מִמִּין הָעִנְיָן.
"נִרְאֶה לִי שֶׁכֵּן..." רוֹנִית הִתְאַמְּצָה לְהִזָּכֵר. "נֶדֶר הוּא מַשֶּׁהוּ שֶׁיְּהוּדִי מִתְחַיֵּב לַעֲשׂוֹת לַמְרוֹת שֶׁהוּא לֹא חַיָּב בּוֹ, נָכוֹן? לְמָשָׁל לְהָבִיא קָרְבָּן בְּהִתְנַדְּבוּת לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ".
"נָכוֹן מְאֹד!" שִׁבְּחָה אִמָּא. "אֲבָל הַיּוֹם כְּבָר לֹא נוֹדְרִים נְדָרִים. אִם כֵּן, מָה אָנוּ יְכוֹלוֹת לִלְמֹד מֵהַנְּדָרִים?"
"אֶממ... אוּלַי לַעֲשׂוֹת לֹא רַק אֶת מַה שֶּׁחַיָּבִים, אֶלָּא גַּם מֵעֵבֶר לְכָךְ?" שִׁעֲרָה רוֹנִית וְחִיְּכָה. "נִרְאֶה לִי שֶׁהֵבַנְתִּי לְמָה הִתְכַּוַּנְתְּ, אִמָּא. בַּפַּעַם הַבָּאָה שֶׁאֶטֹּל יָדַיִם אֶשְׁתַּדֵּל בְּעֶזְרַת ה' לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּהַרְבֵּה הַרְבֵּה מַיִם, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא חַיָּבִים!"
(עַל פִּי לִקּוּטֵי שִׂיחוֹת חֵלֶק ב', עמ' 692)