האסיפה הפדגוגית הסתיימה שוב ללא תוצאות. מיטב המורים אותם שכר המלך על מנת לחנך את בנו יצאו מהישיבה ברגשות מעורבים: "נראה שהפעם ינקוט המלך בצעד דרסטי", פלט אחד מהם לחברו.
 
הניחוש היה נכון. המלך קיבל את ההחלטה הקשה בחייו. שנים של ניסיונות להפוך את יורש העצר ההולל לאדם  הראוי להנהיג את הממלכה ביום מן הימים – כשלו. המלך הבין שיש דברים שלא לומדים מספרים ומורים, אלא צריכים לחוות אותם. על מנת שהנער ידע אחריות מהי, עליו לעזוב את הארמון ולהתגורר לבדו בכפר מבודד.
 
המלכה הזילה דמעות, אך ההחלטה התקבלה. לפני היציאה לדרך לאי שם, ניגש המלך לבנו ואמר: "בני יקירי, כאשר תגיע העת, אני סומך שתמצא את דרכך חזרה אל הארמון. ושתדע – תמיד אחכה לך!".
 
*
 
משל הנסיך הוא דוגמא קצת קיצונית למה ש(כמעט) כל הורה ומורה מבין, ומה ש(כמעט) כל ילד מסרב להבין: החיוניות שבחוויות עצמאיות. רובם המוחלט של המחקרים שנערכו, גילו מתאם חיובי בין כמות שיעורי הבית שניתנת לילדים ובין הישגיהם. ככל שהילד משקיע יותר בשיעורי הבית, הוא יותר מצליח. אם ההורים מעורבים מדי בשיעורי הבית – התועלת מועטה מאוד.
 
החוקרים אף מצאו כי יעילות שיעורי הבית מגיעה לשיא, כאשר מעלים את הרף של תרגולי הלמידה העצמאית בכל שנת לימוד. אם ילד בכיתה א' זקוק לעשר דקות תרגול בבית, ילד בכיתה ב' זקוק לעשרים דקות, בכיתה ג' לחצי שעה, וכן הלאה.
 
מדוע? כי שיעורי הבית מקנים לילד אסטרטגיות למידה שאותם לא יקנה בשום מקום אחר. את העצמאות המחשבתית, יכולת הארגון העצמי, האחריות להבין בעצמו מה נדרש ממנו – כל זאת אין הוא יכול לקנות כראוי כאשר המורה או ההורה עוזר. יש דברים שאפשר לרכוש דווקא באופן עצמאי.
 
*
 
בשבעה-עשר בתמוז התחילו שלושת השבועות בהם מתאבלים על חורבן בית המקדש. אלו השבועות העצובים ביותר בלוח השנה היהודי, זמן המסמל לכאורה את הפרידה והריחוק מאבינו שבשמים. אולם תורת החסידות מלמדת את המטרה החיובית שבגלות: להביא אותנו לגלות את הכוחות האמיתיים שלנו.
 
כאשר בית המקדש היה קיים וכל מי שחשקה נפשו יכול לנסוע לירושלים ולחזות במו עיניו בגילויי האלוקות, היה קל להיות יהודי טוב. אז, לא בא לידי ביטוי הכוח הנעלה ביותר של הנשמה היהודית: כוח מסירות הנפש.  פשוט, לא נוצר הצורך לעשות בו שימוש.
 
כדי לגלות את הכוח הזה, נדרש 'תרגול עצמי'. נדרשת עבודת השם גם בתנאי זמן ומקום קשים – תנאי הגלות. כאשר יהודי נמצא בתקופה בה אין לו אפשרות לזהות את גילוי השכינה, ולמרות זאת הוא עושה את המוטל עליו – הוא מגלה את כוח המסירות נפש החבוי בנשמתו. זו למעשה הסיבה שנשלחנו לגלות – לחשוף את יכולות מסירות הנפש שבנו.
 
כל יהודי נמשל לבנו יחידו של השם. כל אחד מאתנו הוא בן יחיד מפונק שנשלח לאי שם. כמעט אלפיים שנה חווינו ותרגלנו על בשרנו את מה שהקדוש-ברוך-הוא מצפה מאתנו. כעת, כבר הגענו להגשמת החלק האחרון שבמשל. עלינו לממש את הצעת המלך ולזעוק ללא הרף: "ריבונו של עולם –  עד מתי?! עשינו את עבודתנו בכוחות עצמנו ככל יכולתנו. הגיע הזמן לחזור לארמון. אנו רוצים להיות כבר בתוך הגאולה האמיתית והשלמה, לאחר התגלותו לעין כול של המלך המשיח – הרבי מליובאוויטש.