מילותיו של הרבי – "והרופא כל בשר ישלח רפואתה באופן הטוב הנראה והנגלה" – עשו את שלהן.
ישראל ידע את הטעם הנורא של ההמתנה לפרי בטן. ארבע שנים שנדמו כנצח המתינו הוא ורעייתו לרגע המאושר בו יחבקו זרע חי וקיים. בשלב מסוים ביקש את ברכת הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. ישראל הדגיש במכתב את מצבה הרגשי הקשה של רעייתו, שמשבית את שמחת חייה וגורם לה לשקוע בחידלון נורא. היא התנהלה בעצלתיים, בכבדות, הן בתוך הבית והן מחוצה לו.
הרבי שלח מכתב תשובה ארוך על מעלת השמחה וכן ברכה לישועה קרובה, והברכה הציתה תקווה בלבם של בני הזוג. ישראל הגביר את התמסרותו למבצעי הרבי וגם אשתו התעלתה על עצמה והשתדלה ליטול חלק במבצעים של הפצת יהדות בין נשים. לתקופת השנה הגיע הרגע המיוחל וישראל ורעייתו היו סוף סוף הורים לילד בריא ושלם.
שנתיים ומשהו אחר כך עמד להצטרף ילד נוסף למשפחה הקטנה. התרגשותם של בני הזוג הרקיעה שחקים. אם בכל פעם מהווה חוויית החביקה של ילד חדש שמחה גדולה, קל וחומר לאחר שנות ציפייה.
המסדרון מחוץ לחדרי הלידה בבית הרפואה המה אדם. ברכות מזל טוב התערבבו בבכיות טריות של חיים חדשים, אחיות זריזות צעדו הלוך ושוב ממהרות לדרכן, נכנסות ויוצאות. בתוך כל אלו עמד בחוץ ישראל ואמר תהילים בדבקות, ממתין בחוסר סבלנות לבשורות הטובות שתגענה.
לפתע הגיע הרגע המיוחל. אחות חייכנית יצאה אליו ובישרה לו בחיוך שנולדה להם בת, בשעה טובה ומוצלחת. ישראל ואשתו התרגשו מאוד כצפוי. מה שלא היה כל כך צפוי היה משהו במראה ידה של התינוקת. ברוך השם נולדה תינוקת בריאה ושלמה, אך כתם לידה גדול השתרע למלוא ידה. ישראל, בסבך ההתרגשות, כמעט ולא שם לב לכך. העיקר שהכול עבר בשלום והתינוקת בריאה בתכלית. אך היולדת מיאנה להירגע. מראה הכתם היה מבחינתה נורא ואיום.
כשהגיעו הסבתות הטריות לראות את הנכדה החדשה, היה ישראל בטוח שהן תצטרפנה אליו כדי להרגיע את היולדת הלחוצה. אך במקום זאת, הן פתחו בדיון נוקב מאיזה צד ירשה התינוקת את הכתם המשונה... שתיהן הצטרפו לחשש מהעתיד המעורפל שמייעד הכתם לפעוטה והחלו מתעניינות מהיכן זה נוצר והאם יש סיכוי להסיר את זה?
גם הדודות, הגיסות והאחיות היו כולן שותפות לחששות מפני מה שכתם כזה עלול ליצור לתינוקת הפעוטה: החל מבעיות חברתיות ועד למכשול במציאת זיווגה ההגון בבוא העת. ישראל היה אדיש לחלוטין לכתם. הוא ממש לא הבין מה מוצא האגף הנשי של המשפחה לשפוך תשעה קבין של דאגה על כתם אחד (לא) פעוט. אבל האדישות שלו הייתה בטלה בשישים בסערת הלחצים והחששות של רעייתו, שגובתה על ידי נשות המשפחה.
כעבור ימים מספר השתחררו האם והתינוקת בשעה טובה מבית הרפואה והאם הזדרזה לקבוע תור אצל רופא הילדים כבר לשבוע שלאחר מכן. היא ביקשה לקבל המלצות על טיפול כלשהו להסרת הכתם המעיק.
הרופא ערך לתינוקת בדיקה כללית שאישר שוב את התפתחותה התקינה. לנוכח פניה המוטרדות של האם מהכתם, הוא הציע טיפול בקרינה רדיו אקטיבית, אולם ניכר כי ההצעה מוגשת בהיסוס גדול. זו הייתה שיטה חדשה גם לטיפול בקרב מבוגרים, ובוודאי שלא הייתה מומלצת לביצוע בתינוקת פעוטה.
כחסיד היה ברור לישראל כי לא יבצע צעד כזה ללא בקשת ברכה מהרבי. תשובת הרבי הייתה:
טיפול קרני רדיום לקטנים בפרט וביחוד בגיל הרך ביותר – צריך זהירות יתירה. ובאם יש רופא חושש אין לעשותו, והרופא כל בשר ישלח רפואתה באופן הטוב הנראה והנגלה.
רעיון הטיפול נגוז, והתינוקת המשיכה להתפתח ולגדול, תודה להשם, כמו כל תינוקת בריאה בגילה. אולם בחלוף כמה חודשים ניכר משהו יוצא דופן ולא שגרתי לחלוטין: הכתם המדובר הלך וקטן עד כי לא נודע. בדרך כלל נשארים כתמי לידה בגוף בקביעות ומלווים את הנושא אותן לאורך כל החיים. אולם מילותיו של הרבי – "והרופא כל בשר ישלח רפואתה באופן הטוב הנראה והנגלה" – עשו את שלהן.
