פרשת השבוע "חוקת" משלבת שני מוטיבים מנוגדים: מצד אחד השם שלה הוא "חוקת" - כלומר משהו מופלא מאיתנו שאיננו יכולים להשיג; אבל מצד שני זו אינה סתם חוקה אלא חוקת "התורה" - ותורה משמעותה הוראה ודרך חיים, כזו שאנו מבינים ומשיגים בשכלנו.
 
אז מה המסר של "חוקת התורה" - אותו שילוב בין המופשט ובלתי-מושג לבין דרך חיים מובנת אותה אנחנו יכולים לחיות בצורה פשוטה?
 
התשובה לכך טמונה בשתי תנועות נפש תמידיות שהולכות איתנו לאורך כל החיים: מצד אחד "רצוא" - כלומר היכן שהרצון האמיתי שלנו - בחוויה המושלמת; אבל מצד שני "שוֹֹֹֹׁב" - השיבה למציאות החיים הרגילה. זוהי המשמעות של "חוקת התורה", לשלב את החוויה יוצאת הדופן והבלתי-רגילה של "חוקת" עם היום-יום ה'סתמי' של ה"תורה" - ההוראה לחיים הרגילים.
 
הפסיכולוגיה המודרנית מסבירה כי החיים הם משיכות בין ניגודים, לעומת זאת תורת החסידות מסבירה כי החיים הם *שלימות* בין ניגודים. התכלית היא לא להצליח לשמור על איזונים *למרות* הניגודיות שבחיינו אלא דווקא *בזכות* ומתוך הניגודיות, כשכל צד משלים את הצד השני וכל הפנים השונים באדם חיים בארמוניה משלימה.
 
כמו שחומריות אינה סתירה לרוח אלא ה"כלי" שמאפשר לרוח להתגלות, ככה הרגעים השגרתיים בחיים של ה"שוב" אינם סתירה לרגעים של ה"רצוא", אלא המקום האמיתי בו אנחנו פוגשים את עצמנו ושם עלינו לחבר בין היוצא-דופן לשגרתי והרגיל - לחבר את הניגודיות של החיים וליצור מתוכה שלימות.
 
בשאלה התמידית של 'מי אני?' אנחנו מיטלטלים בין ה"רצוא" - אותם רגעים מושלמים שבהם אנחנו מתנהגים לפי הרצוי שלנו - לבין ה"שוב" - המציאות היום-יומית בה אנחנו ביקורתיים כלפי עצמנו. התשובה היא שה"אני" האמיתי של האדם הוא דווקא כשהוא מוצלח וזוהר - כי האדם ביסודו הוא טוב וכשאנחנו במקום הרצוי שלנו שם מתגלה האני האמיתי שלנו.
 
אבל מצד שני אנחנו צריכים לקבל את עצמנו גם כשאנחנו לא בשיא ההצלחה כי גם המצב הזה הוא חלק מאיתנו וה"שוב" הוא חלק מתבנית החיים שא-לוהים יצר לנו. דווקא ההתמודדות - ה"שוב" - היא המקום בו אנחנו מביאים לידי פועל את העבודה הרוחנית שלנו.
 
זה המסר של "חוקת התורה": העבודה האישית של הפרשה היא לשלב בין הרגעים יוצאי-הדופן בחיים של ה"חוקה" לבין התורה - דרך החיים היום-יומית. לקחת את הרגעים של החוויה המרוממת וליצור להם המשכיות גם בתוך השגרה.