אחת ממצוות התורה מחייבת לציית לדברי חכמי ישראל: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא). המשמעות הבסיסית של הדברים היא לשמוע ל-71 החכמים שמרכיבים את הסנהדרין הגדולה ומהווים את הסמכות ההלכתית העליונה בישראל. לציית להם תמיד, אפילו במקרים שהמציאות הנראית לעיניים הפוכה לחלוטין: "אפילו יאמרו לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל".
 
אמנם כיום אין בישראל סנהדרין (הסנהדרין התפזרה זמן קצר לפני חורבן בית שני ותשוב ותתכנס בעידן הגאולה השלמה) – אולם נותרה משמעות לחיוב התורני האמור והיא מתייחסת לסמכויות העליונות של הרבנים ומורי הוראה שעומדים לעם ישראל בכל דור ודור, "השופט אשר יהיה בימים ההם".
 
החובה לציית אינה רק להימנע מלהמרות חלילה את דברי החכמים, אלא כוללת אמונה מוחלטת ובלתי מהוססת בכל היוצא מפיהם. סיפור עצוב של אמונה מהוססת בדברי צדיק, הסתיים בהחמצת הזדמנות נדירה להבאת הגאולה. הסיפור התרחש עם המקובל הנודע האר"י (האלוקי רבי יצחק (לוריא)) הקדוש, שנהג לקבל את השבת יחד עם תלמידיו בשדה פתוח. פעם, בעת הזדמנות כזו, הפתיע האר"י את תלמידיו בשאלה: "רצונכם שנלך לקראת שבת לירושלים ונעשה שם את השבת?". התלמידים ידעו כי בכוחו הגדול של רבם להביאם בקפיצת הדרך מצפת לירושלים בטרם כניסת השבת, וחלקם אכן נענו מיד בחיוב. אולם חלק השיבו מהוססים כי עליהם לקבל על כך הסכמה מבנות-זוגם. "חבל", ספק האר"י את כפיו בצער, "אילו השבתם לי כולכם 'בשמחה נלך!' – היינו מביאים כעת את הגאולה!".
 
גם בדורנו זכינו לסמכות רוחנית עליונה – הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, והרבי התבטא בקשר לחייו כי הם יימשכו ברצף אל תוך הגאולה. הרבי הביע זאת בכך שאמר כי "דורנו זה", מי שנמצא בתפקיד המנהיגות של חסידות חב"ד בדור התשיעי לבעל-שם-טוב (וזהו בעצם הרבי עצמו) יחיה ברצף, "ללא הפסק בינתיים", אל תוך חיי נצח של הגאולה השלמה.
 
אכן, על פניו נראה כי המציאות שונה – אך כבר כתב בעל ה"שפתי חכמים", כי במקרה כזה "...לא תתלה הטעות בו אלא בך, כי השם יתברך נותן רוחו על משרתי מקדשו תמיד וישמרם מכל טעות שלא יצא מפיהם כי אם אמת".