הקרב ניטש בעוז. התוקפים הסתערו בכל כוחם על צבא האויב ובשלב מסוים הביטו בחשש לעבר השמים. השמש נטתה לשקוע והעובדה עמדה להם לרועץ. מלחמה חשוכה בשטח לא מוכר היא מתכון לכישלון.
 
אך מנהיגם לא חשש כמוהם. יהושע בן נון הרים את קולו וקרא: "שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון!". והנס קרה. השמש המשיכה לזרוח ובני ישראל ניצחו.
 
*
 
הימים ימי שלטון סטאלין. אזרחי ברית המועצות חיו בצל שלטונו של הרודן שנרשם כ"מעלים האנשים" הגדול ביותר בהיסטוריה. במיוחד, נפגעה קשות היהדות. כל מוסדות הדת היהודיים נסגרו, ואנשים השתדלו להצניע את אמונתם ככל האפשרי.
 
אדם אחד עמד בפרץ: האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, כבוד קדושת רבי יוסף יצחק (הריי"צ), ששלח שלוחים לכל מקום בממלכת הרשע על מנת להחיות מחדש את רוח היהדות. הבולשת הסובייטית ידעה מכך, ובשלב מסוים הניחה על הרבי את ידיה. כאשר נעצר הרבי, המשמעות הייתה ברורה: מוות. לחץ בינלאומי הופעל ועשה את שלו, והעונש שונה.
 
העובדה שברית המועצות נכנעה ללחץ – למרות שמדובר באישיות שבעצם הווייתה ראו קריאת תיגר על השלטונות – הייתה נס מדהים. אולם עדיין זו לא הייתה סיבה לשמוח. הרבי הוגלה למקום שרק המוות גרוע ממנו. היו שראו את יום שליחתו של הרבי לגלות כיום רע ומר, במיוחד שלכתחילה כלל לא ידעו שהייתה לסובייטים תכנית גרועה מהגלות.
 
בדיעבד, לאחר שהתגלתה התכנית המקורית, התברר עד כמה גדול הנס. והנס עוד התעצם כאשר בתוך כמה ימים פטרו את הרבי גם מהגלות והוא השתחרר לגמרי, יצא מרוסיה והפיץ יהדות וחסידות בכל רחבי תבל.
 
התאריך העברי בו נשלח הרבי לגלות הוא אותו תאריך בו נעמדה השמש בגבעון: ג' בתמוז. בג' בתמוז ב'תפ"ח (2488 לבריאה) עצר יהושע את השמש, ובאותו יום בשנת ה'תרפ"ז (5687 לבריאה) ניצלו חייו של הרבי.
 
חוץ מהתאריך, ישנו מכנה משותף נוסף לשני הניסים: בשניהם הנס לא היה מנותק מהטבע, אלא משולב בו. בגבעון, לאחר שהשמש עברה לדום, המשיכו בני ישראל ללחום באויבים מלחמה טבעית. הקדוש-ברוך-הוא רתם את מערכות הטבע בדרך ניסית לסייע לניצחון, אך הניצחון עצמו היה טבעי. כך גם בברית המועצות – החוקרים הסובייטים בעצמם נאלצו להיות חלק מהנס ולחתום על מסמך השחרור של הרבי. הקדוש-ברוך-הוא גרם להם בדרך ניסית לשחרר את הרבי, אך השחרור עצמו נעשה באורח טבעי.
 
*
 
ג' בתמוז הוא גם התאריך האחרון בו ראינו את הרבי של דורנו – הרבי מלך המשיח. לאחר עשרות שנים של הכנת העולם לגאולה, במהלכן קידם הרבי והעלה לשיא של ממש את רף הציפייה להתגלות המשיח – פתאום נוצר הרושם כאילו הכול נעצר. ג' תמוז תשנ"ד – לפני עשרים שנה – נראה מנוגד לגמרי לתוכנית הגאולה.
 
שלוש שנים קודם לכן דיבר הרבי באותו תאריך והסביר כי יהודי צריך להביא לכך שהטבע עצמו יגלה את האלוקות הטמונה בו. אלוקים נותן את הכלים, אולם אנו אלו שנדרשים להשתמש בהם. כאשר הגיע ג' בתמוז תשנ"ד, וחסידים נזכרו בדברי הרבי מאותו תאריך, הובן אל נכון לקראת מה הכין אותנו הרבי.
 
הרבי רצה שנפנים כי משמעותו של ג' בתמוז הוא שכל מה שקורה נועד לסייע לגילויי אלוקות ניסיים ולא להפך. שנבין, כי ג' בתמוז הוא יום שגם אם לכתחילה נראה כמשהו רע ונורא – כמו בשליחתו לגלות של הרבי הקודם – אך למעשה הוא יום שיש לו משמעות חיובית, התחלה של תהליך גאולה, וזו רק שאלה של זמן עד שזה יתגלה.