מלחמת לבנון, תשמ"ב. במרכז החזית הצפונית דהר ג'יפ צבאי ובתוכו שלושה חיילים. שניים מהם ישבו במושבים הקדמיים, השלישי – בספסל האחורי. בתוך המולת הקרב, ספג הג'יפ פגיעה ישירה של טיל אויב. שני החיילים שישבו בקדמת הג'יפ נהרגו במקום. השלישי קיבל את חייו במתנה. הוא נפצע באורח בינוני, אך חייו ניצלו. הוא קיבל טיפול ראשוני במקום ולאחר מכן הובהל למרכז הרפואי 'זיו' בצפת להמשך טיפול.
 
לאחר כמה ימים, כשהתאושש הפצוע, הוא עמד על רצונו לחזור לזירת הקרב ולהילחם. "עוד לא הסתיים הקרב", נימק את החלטתו הנחרצת כחייל נאמן.
 
בטרם חזרתו לחזית, ניצל החייל את היותו בצפת, עיר מגוריה של אחותו, חסידת חב"ד, וביקר בביתה. במהלך הביקור הציעה לו אחותו לכתוב מכתב אל הרבי מליובאוויטש מלך המשיח ולבקש את ברכתו. אמנם הוא לא ראה את עצמו חסיד חב"ד, אך לא הייתה זו סיבה לסרב לכתוב לרבי. הוא התיישב אפוא וכתב בקשת ברכה.
 
המולת הביקור מנעה מן האחות לטפל מידית במשלוח המכתב לרבי. היא תחבה את המכתב אל בין דפי ספר התניא (ספרו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור-זלמן מלאדי. כך נהגו חסידים בדורות קודמים, בעיקר ברוסיה) והבטיחה לעצמה כי תשלח אותו מאוחר יותר.
 
כאשר שב החייל לביתו בסיום המלחמה, ציפתה לו בתיבת הדואר מעטפה עם מסגרת מפוספסת כחול אדום. דואר מחו"ל. "מי מחו"ל יכול לשלוח אליי מכתב?!", התפלא. ללא שהיות מיהר לקרוע את המעטפה, ונרגש מאוד למראה עיניו. היה זה מכתב תשובה מהרבי מליובאוויטש. הרבי ברכו והורהו לשלוח את התפילין לבדיקה.
 
תקופה מסוימת חלפה. ביום לא בהיר אחד, נפטר אביו של מיודענו החייל ואחותו. ימי השבעה מהווים מפגש משפחתי ארוך, שמנוצל מטבעו להעלאת זיכרונות ולסתם פטפוטים על דא ועל הא. וזה בדיוק מה שגרם לחייל להיזכר במכתבו של הרבי. מסתבר, כי בשל טרדות הזמן שכח לעדכן על כך את אחותו ולהודות לה.
 
אלא שכאן קרה דבר-מה מפתיע. כאשר סיפר לה על המכתב, החווירו פתאום פניה. היא תלתה בו מבט של הלם וגמגמה בקול חלש: "התוכל להראות לי את המכתב?".
 
האח הביט בה באי-הבנה מוחלט. "בוודאי", השיב. "הוא שמור בביתי".
 
"הבן", הסבירה לו האחות לאחר שהתעשתה, במבוכה ובנימה מתנצלת. "את מכתבך לרבי טרם שלחתי עד עצם הרגע הזה. תחבתי אותו בין דפי ספר התניא מתוך כוונה לשלחו מאוחר יותר. אך הדבר נשכח ממני"...
 
בזאת לא תם הקשר שבין החייל לבין הרבי. לאחר ימי השבעה שב האיש לביתו ולמשפחתו, בחזרה למסלול הרגיל של החיים. לפרנסתו עסק ביצירת עבודות אמנות, פרי מעשה ידיו.
 
בוקר אחד, בשעה מוקדמת מאוד, התעוררו לפתע רעייתו וילדיו של מיודענו למשמע זעקותיו. "הביאי לי ציצית מצמר", הורה בבהילות לאשתו. "הכי מהודרת שיש!". אשתו בהתה בו, לא מבינה מה קרה לו. "אני לא מתכוון לרדת מהמיטה, ללא ציצית מצמר"...
 
זה היה מחזה מוזר מאוד. אדם מתעורר מהשינה ומכריז כזו הכרזה משונה... למזלה של אשתו, נמצאה הציצית המבוקשת באחד מארונות הבית.
 
רק לאחר שעטה על עצמו את הציצית, הסכים להסביר לרעייתו ולילדיו את פשר התנהגותו המוזרה: "חלום חלמתי", פתח וסיפר. "חלום מזעזע. ראיתי את עצמי בעיני רוחי מגיע לשמים. את פניי קידם אבא כשהוא יושב על כסא, ולצידו יושב הרבי מליובאוויטש, עם פנים מפיקות אור זוהר. 'הרם, הרם את החולצה!', פקד עלי אבא ממקום מושבו. צייתי לדבריו ללא שהיות. הרמתי את חולצתי ואז נחשף לנגד עיניי מראה קשה ביותר: בטני נראתה מרוטשת ושסועה. נבהלתי מאוד. חשתי מין חוסר אונים.
 
"באותו רגע הפנה הרבי מליובאוויטש את ראשו לעבר אבי ואמר לו בנימה מבשרת טובות: 'תן לו את המתנה הגדולה!'. אבי הביט עליי ואחר הלביש על גופי ציצית מהודרת. 'עכשיו, הרם שוב את חולצתך', פקד אבא, הפעם בטון נינוח. בטני הייתה חלקה ורגילה... אתם מבינים כעת את הבעתה שמתוכה התעוררתי?".
 
הסוף המדהים של הסיפור היה במהלך טיול בניו-יורק, שכלל כמובן ביקור אצל הרבי מליובאוויטש. בעצת ידיד, החליט גיבור סיפורנו להעניק לרבי כוס של אליהו הנביא, המשמשת גם כזוג פמוטים, בעיצוב ייחודי מעשה ידיו.
 
ביום ראשון הקרוב עמד בתור הארוך לחלוקת הדולרים אצל הרבי. לאחר המתנה ארוכה הגיע תורו. הוא התקשה לדבר ומסר לרבי את המתנה ללא אומר. הרבי הביט בחביבות במתנה ובפניו של הנותן, נתן בידו דולר ואמר: "עבור המתנה הגדולה". דולר נוסף הוא קיבל "לברכה והצלחה".
 
המילים "המתנה הגדולה" החזירו אליו הבזק מהחלום הנורא. הוא חש בסחרחורת עזה. עוד שנייה קלה וכבר מצא את עצמו נדחף החוצה. אלא שלפתע משכו המזכיר בדש בגדו: "הרבי קורא לך".
 
התרגשותו גאתה. הוא מצא עצמו עומד מול הרבי, ואז הושיט לו הרבי דולר נוסף באומרו: "זה עבור ההידור מצווה בציצית"...