מערכת הקשרים שבין הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל משולה לקשר שבין בני זוג. הקדוש-ברוך-הוא נקרא 'איש' ובני ישראל נקראים 'אישה'. שיר השירים, שמתאר רגשות שבין בני זוג, נכתב כמשל על הרגשות שבין הקדוש-ברוך-הוא לבינינו. בזמן שבית-המקדש היה קיים היה קשר של אהבה גלויה בין הבורא לבינינו. אך בזמן הגלות, שהגיעה 'מפני חטאינו' – אנו משולים לאישה שלא שמרה אמונים לבעלה.
 
אישה החשודה באי שמירת אמונים לבעלה מכונה בתורה 'סוטה'. כדי להסיר מעליה את החשד, מצווה התורה למחוק פסוקי תורה (הכתובים בדיו על גבי קלף) ובהם גם השם המפורש של הקדוש-ברוך-הוא – לתוך כוס מים בטעם מר, ובטקס שלם, שנערך בבית-המקדש, שותה האישה את המים. לאחר מכן, בתהליך אלוקי מופלא, מגלים המים את האמת: אם החשד היה נכון, מתה האישה בייסורים קשים. אם לא – היא זוכה ללידות קלות ובנים מבורכים, כפיצוי לחשד השווא.
 
היותם של עם ישראל בגלות נחשבת לשתיית המים המרים "המאררים" (המקללים). בתהליך אלוקי זה מוכח לאורך כמעט אלפיים שנים, כי כל אחד מבני ישראל, אפילו קל שבקלים, נכון למסור את הנפש כאשר מנסים להעביר אותו על דתו ובכך לפגוע בעצם הקשר שלו עם הקדוש-ברוך-הוא.
 
אמנם עדיין לא כולם שומרים בשלמות על כל מצוות התורה – אולם סיפורה של הסוטה מלמד כי למען השלום בין איש לאשתו צריך 'למחוק' פסוקים מהתורה. כלומר, הקדוש ברוך הוא מוכן לוותר ולמחוק כביכול את החיסרון שבקיום התורה והמצוות, בכדי להגשים את שלום הבית שלו עם בני ישראל, בגאולה האמיתית והשלמה. במיוחד, בהתחשב בכך שכל יהודי כשהוא לעצמו לעולם לא היה חוטא אילולא היצר הרע המכשיל והמפתה.
 
חז"ל בחרו לתאר את הסימנים על הגאולה הממשמשת ובאה בסיום המסכת העוסקת בדיני הסוטה. בכך הם רומזים כי בסיום הגלות – התקופה בה אנו מסומנים כסוטה – מתחילים להתנוצץ סימני הגאולה.