בפרשת התוכחה נאמר: "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם... והבאתי אותם בארץ אויביהם... אז ייכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם" (ויקרא כו, מ). סדר הדברים נשמע קצת מוזר: לאחר שבני ישראל יתוודו על חטאיהם – יביא אותם השם לארצות אויב! לכאורה, לאחר שהם מתוודים ומתחרטים מגיעה להם כבר גאולה, ומדוע עליהם להמשיך לנדוד בארצות אויב?!
 
מכך מובן שהווידוי המוזכר כאן אינו וידוי של תשובה אמיתית. הייסורים השונים שמגיעים משמים מביאים להכרה כי כדי לחסוך אותם יש להימנע מלחטוא, אך עדיין אין בכך חרטה כנה על החטאים. ממילא לא מגיעה עדיין גאולה, כי גאולה אמורה להגיע רק לאחר שבלבם של עם ישראל מתחולל שינוי פנימי ומהותי.
 
אלא שבזמן הגלות לא מסוגל עם ישראל להגיע לשינוי עמוק זה. בזמן הגלות, בכל הרהור של תשובה מעורבת תחושת הסבל והצער של ייסורי הגלות, וזו אינה תשובה טהורה.
 
לכן ממשיכה התורה ואומרת: "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור" (ויקרא כו, מב). ללמדנו, כי למרות שהבנים יהיו במצב רוחני לא מושלם והתשובה שיעשו בסוף הגלות לא תהיה מלאה ואמיתית, ולפיכך על פי שורת הדין יהיה עליהם להמשיך לגלות בארצות אויב – בכל זאת תבוא להם הגאולה בזכות האבות.
 
בגאולה, לאחר שנתנתק מצרות הגלות, נצליח להתעלות למדרגה של תשובה שלמה.