בגאולה נשוב ונזכה לראות את השגחתו הישירה של הקדוש-ברוך-הוא על כל צרכינו, מבלי להזדקק לתהליכים גשמיים גלותיים.
אחד העיתויים בהם משתחרר עבד עברי הוא בהגיע שנת היובל. וכמו שנאמר בפרשת השבוע: "ויצא מעמך הוא ובניו עמו". מדוע הבנים זקוקים לשחרור, הלוא מעולם לא היו עבדים? משיב על כך רבי שמעון שכל עוד שייך העבד לאדון, חייב האדון לפרנס את בני העבד. ברגע שמשתחרר העבד תמה חובת האדון לפרנסת הילדים, וזו הכוונה שהבנים יוצאים – הם יוצאים מהמחויבות הכלכלית של האדון כלפיהם.
גם בפרשת משפטים מלמדת התורה שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו של העבד. שם מדובר על עבד שנמכר על ידי בית הדין והם אלה שדואגים כי פרנסת המשפחה תיכלל בחוזה המכירה. אולם בפרשת השבוע מדובר על אדם שמכר את עצמו לעבד מרצונו. כאן אף בית דין לא עורך חוזה עם האדון, ומחדשת התורה כי בכל מקרה מחויב האדון למזונות הבנים, כל עוד אביהם נחשב לעבדו.
המחויבות הזו נובעת מהקשר המיוחד שבין אדם לבניו. בכל בן יש "חלק" כביכול מהאב. חלק מהעבד נמצא כביכול בכל אחד מהבנים, ועל האדון מוטל לדאוג לכל ה"חלקים" של עבדו.
הגלות משולה לעבדות. זהו תהליך בו הקדוש-ברוך-הוא מכר ושיעבד את עצמו לעול הגלות, וכתוצאה מכך גם אנחנו, בניו, משועבדים. אולם השעבוד שלנו הוא רק לצורכי פרנסה. כלומר, רק הגוף היהודי נמצא בגלות ומשועבד לדרכי הטבע. אולם נשמותיהם של בני ישראל – הווייתם האמיתית – אינן בגלות. בדיוק כשם שבניו של "המוכר עצמו" אינם הופכים לעבדים של ממש עם אביהם.
בגאולה נשוב ונזכה לראות את השגחתו הישירה של הקדוש-ברוך-הוא על כל צרכינו, מבלי להזדקק לתהליכים גשמיים גלותיים.
(ליקוטי שיחות חלק כב עמוד 150)
