בפרשת השבוע מוזכרים 'שתי הלחם' שמביאים בבית-המקדש בחג השבועות. במאמר הקודם צוטטה במדור זה הקבלה שמופיעה בספר הקבלה "תולעת יעקב" (לרב מאיר אבן גבאי), בין קרבנות המוקרבים בחג השבועות לבין הגוף והנשמה בעת תחיית המתים: שתי הלחם, שהנם חמץ, מקבילים לגוף, ויש מנחת מצה, שמקבילה לנשמה.
 
בעידן התחייה ייזון הגוף מהארות רוחניות, כמו הנשמה. מכל מקום, בין הקרבנות המקבילים לגוף ולנשמה אנו מוצאים הבדל: שתי הלחם, המקבילים לגוף, אינם מוקרבים בפועל על המזבח, ורק מנחת המצה, המקבילה לנשמה, מוקרבת על המזבח. מדוע?
 
שאלה זו נשאלה לפני שנים רבות על-ידי הרב ישעיהו הלוי הורוביץ מקנדה, מצאצאיו של הרב ישעיהו הלוי הורוביץ, מחבר הספר "שני הלוחות הברית", ששם מובאים הדברים מספר "תולעת יעקב". השאלה נשלחה אל הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, והרבי השיב, כי למרות שהגוף ייזון מהארה רוחנית, הוא לא יקבל אותה באופן ישיר אלא בתיווכה של הנשמה. מאותה סיבה, גם הקרבן המקביל אליו – שתי הלחם – אינו מוקרב בעצמו על המזבח, אלא באמצעות מתווך כביכול: מקריבים על המזבח מקרבנות בהמה, שמביאים יחד עם שתי הלחם.
 
ובלשונו של הרבי: "גם בעולם התחייה מוכרח חיבור הנשמה והגוף... כי בכדי שאור נעלה הלזה יחיה את הגוף בסדר והדרגה, ו(בכדי ש)חיות זה... יתלבש בו בפרטיות דוקא, צריך החיות לעבור דרך הנשמה ולהיות נמדד על ידה.
 
"נמצא שגם לעתיד לבוא... יהיה חילוק זה בין החיות שתקבל הנשמה (באופן בלתי אמצעי) להחיות שיגיע להגוף (בתיווכה של הנשמה)... ולכן גם הקרבנות הרומזים על שתיהם חלוקים: מצה הרומזת על הנשמה, קרב מגופה ממש – בלי אמצעי – על המזבח, מה שאין כן חמץ הרומז על הגוף, אין הוא ממש קרב על גבי המזבח".