חז"ל חלוקים בדעותיהם האם לאחר תחיית המתים תתקיים מצוות "פרו ורבו". דעה אחת מתבססת על הנאמר בתורה, כי המצווה ללדת ילדים היא כדי שתהיה נוכחות אנושית בעולם, "ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א, כח). ועל פי זה, הצורך במצוות 'פרו ורבו' קיים רק כל עוד אנשים מתים ויש צורך באנשים חדשים שימלאו את הארץ. אך לאחר תחיית המתים, כאשר יקומו בני ישראל מכל הדורות ולא ימותו לנצח, כבר לא יהיה צורך במצווה זו.
 
במסכת ברכות מסופר, כי ביקשו מרב המנונא לשיר בחתונת בנו של רבינא והוא אמר: "ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן" (אוי לנו שנמות, אוי לנו שנמות). בספר 'דברי יציב' מוסבר, כי במילים אלו רמז רב המנונא כי הצורך בחתונה הוא רק כל עוד קיימת מיתה, אך לעתיד לבוא, כאשר יחדלו למות, לא יצטרכו להתחתן כלל ועיקר.
 
אולם דעה אחרת טוענת שאין קשר בין מיתה למצוות 'פרו ורבו'. ההוכחה לדעה זו היא העובדה שמצוות 'פרו ורבו' נאמרה לאדם הראשון עוד לפני שנכשל בחטא עץ הדעת ונקנסה עליו מיתה. ואם כן, כשם שהמצווה הייתה קיימת לפני שנקנסה מיתה על האדם, כך היא תהיה קיימת גם לאחר שתתבטל מיתה מהאדם.
 
חשוב לציין, כי דעה זו לא סותרת למאמר חז"ל הידוע, כי המשיח יבוא רק לאחר שיתרוקן אוצר הנשמות שבשמים, וכולן תרדנה לעולם – משום שכפי שכתבו בעלי התוספות, אפשר לומר שיהיה לעתיד לבוא אוצר חדש עם נשמות חדשות של אלו שייוולדו לאחר תחיית המתים.
 
אלא שממאמר חז"ל אחר כן מוכח לכאורה שלא תתקיים מצוות פרו ורבו בזמן התחייה: "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה, ולא פריה ורבייה... אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".
 
אמנם לדעת הרמב"ם מתייחסים הדברים לזמן שבו הנשמה נמצאת בגן עדן, כנשמה ללא גוף, אך לא על זמן התחייה. כך שאין כל מניעה לומר שבזמן התחייה תתקיים מצוות פרייה ורביה. ברם, הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מביא פוסקים ומפרשים רבים החולקים על הרמב"ם בעניין (הראב"ד, הרמב"ן, השל"ה, אדמו"ר הזקן ועוד), ומכריעים כי דברי הגמרא אכן מוסבים על התקופה שלאחר תחיית המתים. ולפי זה לכאורה לא תתקיים אז פרייה ורבייה.