על החטא בשלו מתו נדב ואביהוא בני אהרון מביא רש"י שתי דעות: רבי אליעזר אומר, שהם הורו הלכה בפני משה רבינו (אסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו). רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש.
 
מדברי רבי ישמעאל למדים ששתיית יין אינה משוללת; היא אסורה רק כאשר נכנסים לבית המקדש.
 
שתיית יין רומזת ללימוד מעמיק של סודות התורה, המכונים "יינה של תורה". ב"יין" זה של הבנת התורה מותר – וצריך – להתמלא. להיות "שתוי יין" במובן הנעלה של הדבר. אולם לא כאשר יהודי עומד בבית-המקדש, שאז עליו להיות בתנועה של התבטלות אל הקדוש-ברוך-הוא ולא בתחושת 'שכרות' רוחנית.
 
כאשר אין לנו בית-מקדש יש לנו עיתוי שמקביל לשהות בבית-המקדש: זמן התפילה. כאשר יהודי עומד לפני השם ומתפלל, עליו להיות בטל אל הקדוש-ברוך-הוא ולא לגלות שום 'שכרות' רוחנית. רק כשהוא עוסק בתורה מותר ואף נדרש ממנו 'להשתכר' מהתורה. אולם גם אז צריכה ה'השתכרות', השקיעה בלימוד רב באיכות ובכמות, להיות מושתתת על ההתבטלות לנותן התורה.
 
אמנם תנועה נפשית של התבטלות חוסמת לכאורה את צמיחת היכולות של השכל להשיג ולהבין את עמקי התורה – אולם הקדוש-ברוך-הוא מעניק ליהודי את הכוחות לשלב בין שני הדברים.
 
ההצלחה של יהודי לשלב תנועת התבטלות עם מיצוי היכולות העצמיות, מהווה הכנה והכשרה של הבריאה לקראת הגאולה השלמה, בה ישרור חיבור כזה בכל העולם בתכלית השלמות: כל נברא ימצה את עצמו בשלמות – מתוך התבטלות מלאה לקדוש-ברוך-הוא.