קרבן 'תודה' בא כהודיה על יציאה ממצבי סכנה. חז"ל אומרים כי ארבעה חייבים בקרבן כזה: מי שהפליג בים או מי שחצה מדבר ולא נפגע, אסיר שהשתחרר וחולה שנרפא.
 
המקור לדברי חז"ל הוא ספר תהילים (קז), שם מופיעים הארבעה בסדר הבא: הולך-מדבר, אסיר, חולה ויורד-ים. אולם בפירוש רש"י על התורה הם מופיעים בסדר שונה: יורד-ים, הולך-מדבר, אסיר וחולה.
 
בכך רומז רש"י לסדר החוויות שעברו על בני-ישראל ששמעו את הציווי על קרבן 'תודה': תחילה עברו את ים סוף, לאחר מכן הלכו במדבר ובהמשך נגזר עליהם להישאר 'כלואים' במדבר למשך ארבעים שנה. מצב של חולי לא ארע לכל העם אלא רק ליחידים, ולכן אותו מזכיר רש"י אחרון.
 
(אמנם בני-ישראל לא היו צריכים אז להקריב 'תודה', שכן בעודם הולכים על פי השם לא הייתה בשום צעד שלהם כל סכנה. אולם מכל מקום, יש בכך המחשה לאירועים שבמצב טבעי רגיל כאשר עוברים אותם בשלום – יש להקריב 'תודה')
 
העבדות במצרים מזכירה גם היא ישיבה בבית-סוהר. אך מכל מקום מרמז רש"י על מאסר דווקא בכליאה במדבר – כי שהייה בישימון ממחישה סכנה, יותר מאשר מגורים בארץ מלאה כל טוב, אף אם משועבדים בה.
 
כאז, גם השהייה בגלות האחרונה דומה לישיבה במאסר. גם מי שיש לו כל טוב גשמי ואולי גם שפע רוחני – עדיין אי-אפשר להשוות את זה לשפע העצום שיעניק לנשמתנו וגם לגופנו חירות אמיתית בגאולה השלמה. ולכן אנו מלאי ציפייה לביאת המשיח בכל יום; לרגע היציאה מבית-הסוהר הרוחני אל מרחבי הגאולה הנצחיים.