איינשטיין, יהודי מלוס אנג'לס, הגיע לביתו מיום עבודה ארוך. הוא אהב מאוד את עבודתו כמפתח תוכנות מחשב ואף השיג פרצת דרך רצינית כאשר יצר את מעבד התמלילים המתקדם דאז, שנקרא על שמו 'איינשטיין'.
 
מה שהוא לא אהב הייתה השיבה המשמימה אל הבית המרווח והריקן. עוד בתור מתכנת מחשבים מתחיל חלם לפרוץ, להתקדם ולהצליח בכדי שברבות הימים יוכל לתת לילדיו הכול. אלא שבסיום יום העבודה המתינה לו ארוחת ערב חמה, אישה נאמנה ובית מאורגן להפליא – אך ריק.
 
לא שנה ולא שנתיים אלא שמונה-עשרה שנים (!) עריריות חלפו על הזוג איינשטיין. הם נשלחו לבדיקות ולברורים, לעוד בדיקות ולעוד ניסיונות מתישים. הם לא חסכו מהונם ומאונם והתרוצצו בכל רחבי היבשת הגדולה. רופא אחר רופא הביטו בעיון בתיק עב הכרס ולאחר מכן ברחמים בזוג העקשן. כולם המליצו להם פשוט... להתייאש.
 
הרופאים התייאשו, אך אצל רופא כל בשר אין ייאוש, חס ושלום. בנקודה קריטית זו בה טולטלו בני הזוג בין תקווה לייאוש, פגשו בחסיד חב"ד. מושגי היהדות שחשף בפניהם היו זרים להם. הם הביטו על עצמם די בתימהון כשבחרו לאמץ מנהגים חדשים, כמו הדלקת נרות שבת ועריכת קידוש בליל שבת. אך הם עשו זאת. בצעדים איטיים כשל פעוט הלומד לעשות את פסיעותיו הראשונות החלו הזוג איינשטיין להתקרב ליהדות.
 
החסיד לא הפסיק לספר להם בכל הזדמנות על הרבי מליובאוויטש מלך המשיח ועל הניסים שמחולל, וסיפורי המופת גרמו להם להחליט לכתוב בעצמם לרבי.
 
גברת איינשטיין התיישבה ליד השולחן המפואר בביתם הדומם ו"שפכה" על הדף שמונה-עשרה שנות תסכול ועצב. מבחינה כלכלית וחברתית לא חסר להם דבר. אך חסר להם הכול. מלב מורתח פנתה לרבי בבקשה נרגשת שיברכם בילדים. "אנחנו כבר מיואשים לחלוטין".
 
מידי יום סקרה את תיבת הדואר המעוצבת שניצבה בכניסה לביתם, ממתינה לתשובת הרבי. מבחינתה, זוהי תקוותם האחרונה להיות הורים. אחר הצהריים אחד, כששבה מיום עמוס במיוחד, בצבצה מתוך תיבת הדואר המעטפה לה ייחלה. תשובת הרבי הגיעה.
 
הרבי התייחס לכתיבתה של גברת איינשטיין כי מצבם "לאחר ייאוש" והגיב כי "בלקסיקון שלנו אין את המילה ייאוש". המכתב לא הכיל ברכה מפורשת לילדים והדבר אכזב אותה ואת בעלה. מכל מקום, הם החליטו לאמץ את עצת הרבי ו'למחוק' מהלקסיקון שלהם את המושג ייאוש.
 
כמה חודשים חלפו. למרות ניסיונותיהם להצטייד בביטחון, הרי שהמציאות הכואבת יצרה אצלם קושי אמיתי להצליח בכך. ערב אחד, כששניהם שבו בפעם המי יודע כמה לבית הריק, החליט מר איינשטיין להציע הצעה אותה הוא שוקל כבר זמן רב.
 
"אולי נלך על אימוץ???".
 
גברת איינשטיין נעצה מבטה במפת התחרה היוקרתית. הרי הם ממתינים לברכת הרבי! אין ייאוש, אמר הרבי. "אבל אולי, אולי זה מה שצריך לעשות? לפחות לזכות בילד שהוא כמו שלנו?", העז הבעל לחזור ולהציע.
 
הם ישבו שוב וניסחו לרבי מכתב עם בקשת ברכה לאימוץ ילד. לאחר זמן קצר יחסית התקבל מענה מהיר שתוכנו, כי אין צורך לאמץ ילד היות שהבורא יעניק להם ילד משלהם.
 
הם קראו יחד שוב ושוב את המכתב, מתקשים להאמין. בידיהם הבטחה מהרבי לילדים באופן הכי מפורש ופשוט. הם תלו את המכתב במקום בולט, רצו לקרוא שוב ושוב את הדברים שסותרים לחלוטין את הקביעות הרפואיות המתועדות בתיקייה עבת כרס.
 
בינתיים, שבו לאחד הרופאים אצלו ביקרו בעבר, כדי לשמוע שמא התחדש משהו ברפואה או פותח טיפול חדש. הרופא, שכבר הכיר היטב את סיפורם הרפואי של הזוג, גלגל עיניים מיואשות לצדדים.
 
"דוקטור", העז לפתע מר איינשטיין ושאל, "אם אשתי תלד, תהיה מוכן להניח תפילין?". הרופא, שהיה כמובן יהודי, הסכים מיד. הוא היה מוכן להתחייב, משום שעל פי הנתונים הרפואיים אין סיכוי שהדבר יתרחש...
 
בסוף – זה הגיע... פי שלושה! למשפחת איינשטיין נולדה שלישייה. הדממה בבית הגדול הופרה סוף סוף בקול תרועה רמה.
 
מר איינשטיין לא שכח את הרופא ומיהר להגיע אליו, גם כדי לבשרו את הבשורה המדהימה וגם כדי להעניק לו מתנה: זוג תפילין חדשות.
 
הרופא נעץ עיניים המומות בתפילין וגרד את פדחתו, נבוך. "תראה, אני זוכר את הבטחתי... פשוט לא האמנתי שזה יקרה... לא חשבתי באמת להניח תפילין באופן קבוע. אולי מפעם לפעם".
 
מר איינשטיין הרגיעו שהעיקר זה להתחיל. הקביעות תגיע אחר כך.