במאמר הקודם הובא, כי בבוא הגאולה נבין אל נכון כיצד הגלות הקשה היוותה חלק בלתי נפרד מתהליך הבאת הגאולה. דברים אלו מרומזים גם בלשון הנבואית: "ציון שדה תחרש" (מיכה ג, ב). בעת חרישה של שדה לא ניכרת עדיין כל תועלת. האדמה מתהפכת ומתפוררת ולגמרי לא מזוהה מה בדיוק יצמח ממנה. רק כעבור זמן, לאחר הזריעה והצמיחה – מזוהה היבול המבורך שלא היה מגיע בלעדי החרישה.
 
כך גם בנוגע לגלות. בגאולה, לאחר שה"יבול המבורך" ילבלב ויפרח – נתפוס כי הגלות שחווינו היא חריש עמוק שהיה כורח המציאות במסלול של צמיחת הגאולה. או אז נתייחס לכל הגלות כאל רגע אחד קטן שנדמה לנו כסבל קשה – "ברגע קטון עזבתיך" (ישעיה נד, ז) – והיה חשוב, כדאי ומחויב כדי להביא אותנו אל הגאולה הנצחית.
 
אלא שכל התחושות הללו תמלאנה אותה אך ורק בגאולה השלמה שתבוא בקרוב ממש. אבל כל עוד היא לא מגיעה, עלינו לזעוק ללא הרף מעומק הלב 'עד מתי?!' ולהתייחס לגלות הוא כאל דבר שלילי לחלוטין, שאין אנו מסוגלים לשאת אותו אפילו רגע אחד נוסף.
 
באחת מהפעמים הרבות שדיבר על כך הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, דברים שנאמרו מתוך כאב עצור ומרירות עצומה ומדי פעם אף נקטעו בבכיות, זעק הרבי שכל ההסברים על נחיצות הגלות אינם מספקים, שכן הקדוש-ברוך-הוא הוא כל יכול ולפיכך אין לו שום בעיה להצמיח לנו את הגאולה המשובחת ביותר גם ללא חריש הגלות המאומץ.
 
אכן, אמר הרבי, אנו מאמינים כי לעתיד לבוא נודה על הגלות – אולם השכל הפשוט לא מוכן ולא מסוגל להכיל אותה. מצב בו השכינה בעצמה שרויה בגלות, המשיח נמצא בגלות וכל אחד ואחת מעם ישראל סובלים בגלות – אין לו שום מקום בהבנה והשגת אנוש!
 
מה שקורה הוא, שהקדוש-ברוך-הוא פועל בכוונה שהגלות תהיה קשה לנו ושלא נוכל להכילה בשכלנו, כדי שנצעק אליו ונאמר – בכל יום ובכל רגע: די! לא עוד גלות! אחרת, אם לא יהיה לנו כל כך קשה – לא נזעק ונתבע מכל הלב את הגאולה השלמה.
 
נמצא שתובעים מאתנו דבר והיפוכו: מצד אחד, להאמין כי לעתיד לבוא אכן נבין מה היה טוב בגלות ואף נודה על כך, ומצד שני, כל עוד אנו בגלות – לצעוק בכל כוחות הנפש, כי רצוננו לצאת מהגלות.
 
מקורות: ספר המאמרים לאדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש קיץ ת"ש עמוד 10. הרבי מליובאוויטש מלך המשיח: שיחות י' וי"ג שבט תשכ"ה. שיחת שבת פרשת אמור תנש"א. שיחת שבת פרשת תישא תשנ"ב סעיף ז. ליקוטי שיחות חלק יט עמוד 68. התוועדויות תשד"מ חלק א עמוד 290 ואילך.