בבוא הגאולה נראה כיצד הגלות הקשה והמרה הייתה בעצם חלק מתהליך הבאת הגאולה. כאשר נבין זאת – נודה להשם גם על ייסורי הגלות, כמו שנאמר (ישעיה יב, א): "אודך השם כי אנפת בי". תודה לך שייסרתני!
 
בגמרא מסופר על קבוצת תנאים שהלכה לאחר החורבן בסביבת הר הבית ונמצא ביניהם רבי עקיבא. כאשר התקרבו ראו שועל יוצא מהמקום בו עמד קודש-הקדשים! כל התנאים החלו לבכות מרוב צער, אך רבי עקיבא צחק ושמח. התפלאו עליו חבריו: אנחנו רואים שועל במקום המקודש לנו ביותר בעולם, המקום שעליו נאמר בתורה "והזר הקרב יומת (במדבר א, נא) – ואתה שמח?!
 
אמר להם: אני שמח כי המראה הקשה מחזק בי את האמונה בגאולה השלמה. ישעיה הנביא כתב: "ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיה ח, ב). אוריה חי בזמן בית ראשון ואילו זכריה – בזמן בית שני, וכיצד אפוא הפך אותם ישעיה לצמד עדים? אלא, הסביר רבי עקיבא לחבריו, בחיבור בין השניים ביקש ישעיה הנביא להעביר לכולנו מסר מאלף: אוריה ניבא נבואת זעם – "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" (מיכה ג, ב), וזכריה חזה חזון נהדר – "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (זכריה ח, ד). כאשר תראו בהתגשמותה של נבואת הזעם – דעו לכם כי גם החזון הנהדר אכן יתגשם!
 
מה אכן הייתה כוונתו של רבי עקיבא – וכי אם לא היה עד להתגשמות הנבואה הרעה, היה מטיל ספק באמיתותו של החזון הטוב? מסביר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, כי חלילה לרבי עקיבא מלהטיל ספק בחזון מפורש. אלא שהוא לא שלל אפשרות כי בדומה לחזונות מופלאים אחרים, גם החזון הזה (או חלקו) יתקיים רק ברוחניות ולא יתגשם. לפיכך, רק כאשר ראה את השועל המהלך ונזכר בחיבור שיצר ישעיה בין נבואת הזעם לחזון הטוב, הסיק כי כשם שדבריו של העד הראשון (אוריה) התגשמו בפועל ממש – כך גם דבריו של העד השני (זכריה) יתגשמו בפועל ממש!
 
בכך, למעשה, המחיש לנו רבי עקיבא את המשמעות האמיתית של הגלות – כחלק מתהליך הגאולה. נבואות הגלות והגאולה יוצרות יחד חטיבה שלמה של תהליך אחד. הן מהוות יחד 'עדות אחת' שמחזקת את האמונה בגאולה האמיתית והשלימה, תכף ומיד ממש.