התובנה האחרונה של הרועה הנאמן צריכה להישמר אצלנו כצוואה רוחנית: שלום, שלום ושוב שלום – בתוכנו! (להבדיל מההסכמים השונים שנערכים לצערנו עם אויבינו, שהקשר בינם לבין שלום הוא אפילו לא מקרי)
האם מותר לשקר למען השלום? ויכוח עתיק יומין קיים בין גדולי ישראל בנוגע לשאלה כבדת משקל זו. כבר משה רבינו ואהרון הכוהן, האחים הדגולים, חלקו בעניין.
חז"ל מספרים כי אהרן שהיה אוהב ישראל, נהג להשכין שלום בין אדם לחברו גם במחיר של סטייה מהאמת. הוא בא, למשל, לאדם וסיפר לו כי יריבו מאוד היה רוצה להגיע להתפייסות – למרות שעדיין הוא (אהרון) כלל לא ראה את היריב. לאחר מכן, כאשר פגש את היריב הוא סיפר לו בדיוק את אותו הסיפור, וכך כאשר נפגשו שני הניצים הם היו בשלים להשלים באמת.
משה רבינו לא יכול לקבל זאת. האיש שעליו נאמר "משה אמת" לא היה מסוגל לשאת אפילו שינוי קטן וקל מן האמת הצרופה. להלכה נפסק כי אכן מותר 'לשנות מן האמת מפני השלום' – אולם משה נמנע מכך בכל מחיר.
חשוב לציין כי משה רבינו עשה רבות למען עם ישראל. הוא טרח, עמל ודאג לצאן מרעיתו בגשמיות וברוחניות, והיה אוהב ישראל לא פחות מאחיו אהרון. אך בשום פנים ואופן לא ניאות להקריב את האמת על מזבח השלום. האמת הצרופה הייתה נר לרגליו ולא זז ממנה עד יומו האחרון.
אך ביומו האחרון קרה משהו.
*
ז' אדר ראשון, שיחול בערב שבת הבאה, הוא יום ההולדת ויום ההסתלקות של הרועה הנאמן, משה רבינו (לפי דעה אחרת התאריך הוא ז' אדר שני). תאריך זה חל תמיד בסמוך לפרשת תצווה, שיש בה רמז להסתלקותו: זו הפרשה היחידה בתורה – החל מזו שבה מתוארת לידתו ועד סיומה של התורה – ששמו אינו מוזכר בה.
חז"ל מלמדים כי ביום הסתלקותו הגיע משה רבינו להכרה בצדקת דרכו של אחיו. ביומו האחרון, כאשר עמד להיפרד מבני עדתו, הוא התעלה לדרגות אלוקיות מופלאות שלא הגיע אליהן מעודו ואז הכתה בו ההכרה כי הצדק עם אהרון. השלום בתוך עם ישראל חשוב יותר משמרנות קנאית על האמת.
הדברים משתקפים מבעד לפסוקים האחרונים של ספר התורה, שמתארים את מה שקרה לאחר הסתלקותו של משה וגם הם נכתבו על ידי משה בעצמו. "הקדוש-ברוך-הוא אומר ומשה כותב בדמע". משה מתאר כי את מותו ביכו הגברים בלבד, בניגוד לאהרן, שעל פטירתו התאבלו אף הנשים. מדוע? ולמה חשוב לציין זאת?
ענק כמשה רבינו בוודאי לא התכוון להיכנס למשחקי השוואה – "על מי בכו יותר". הוא פשוט רצה לרמוז לתובנה שאליה הוא הגיע ביומו האחרון עלי אדמות, לאמור: ראו, אני מוצא לנכון להדגיש את מעלתו של אהרון ברגעים האחרונים שלפני הסתלקותי, משום שכעת גם אני מסכים עם דרכו. גם אני הגעתי להכרה כי השלום בתוך עם ישראל יקר יותר מהאמת הצרופה.
*
זו הייתה התובנה האחרונה של הרועה הנאמן והיא צריכה להישמר אצלנו כצוואה רוחנית. צוואה שמהווה למעשה את חתימת התורה, תורת משה: שלום, שלום ושוב שלום – בתוכנו! (להבדיל מההסכמים השונים שנערכים לצערנו עם אויבינו, שהקשר בינם לבין שלום הוא אפילו לא מקרי).
לא רחוק הרגע בו האחדות בינינו תהפוך לדבר הטבעי ביותר ולא נצטרך לשלם מאומה למענה. בכל רגע ממש עומד להתגלות לעין כול הרבי מליובאוויטש מלך המשיח ולהכניס את כולנו לעידן המופלא שבו יתגשם החזון "האמת והשלום אהבו" – פשוטו כמשמעו. אך בינתיים, כל עוד אנחנו כן נדרשים לשלם מחיר כזה או אחר (שהתורה מתירה לשלם!) – נשלם. כי השלום הזה – השלום בינינו – חשוב ויקר מאוד.
