ערימות הספרים בספרייה הלכו וגבהו. הספרנית הוותיקה התנהלה ברוגע ושילבה אותם במדפים ובטורים האינסופיים. לא זה מה שהלחיץ אותה והדיר שלווה מנפשה. תורים אנושיים ארוכים בספרייה אף הם לא הקשו עליה. היא אהבה את בליל האנשים ורחש הדפדוף בספרים. נהנתה להמליץ על ספרים שאהבה ולכוון אנשים אל ספרים מוכרים פחות אך מרתקים.
 
בייחוד עניינו אותה סוגי האנשים המגוונים שפקדו את הספרייה. הרציניים והתכליתיים שהגיעו לשאלת ספרי אקדמיה הדרושים להם למחקרם, הורים שביקשו ספרים עבור ילדיהם, ואלו שנהנו ליטול ספרים עבור עצמם. בהיותה ניצולת שואה שמה לב במיוחד לאנשים שנראו לה בודדים והגיעו בגפם תמיד.
 
אך העבודה המעניינת לא הייתה הכול בעבורה. הספרנית לא הייתה רק ספרנית אלא גם אישה יהודייה שכמהה להיות אמא. מיד אחרי החתונה התמלאה בציפייה והייתה בטוחה שבקרוב זה יקרה. בתור ניצולת שואה, הרשתה לעצמה לדמיין תינוקת מתוקה קרויה על שם אמה או תינוק יפהפה ופיקח שייקרא וודאי על שם אביה. אולי שניהם גם יחד. כך ישבה הספרנית ובין החלפת ספר למשנהו רקמה לה חלומות על ילדים מתוקים שיהוו יד ושם למשפחתה שנרצחה. החלומות הללו הם גם מה שנתנו לה דלק לצלוח את המלחמה האיומה.
 
חלפה שנה, גם שנתיים. העבודה בספרייה המשיכה כסדרה, אך הציפיות התמהמהו מלהתגשם. כבר עשור חלף מאז נישואיה, וילדים אין. הצער והדאגה חתכו ממש בבשרה החי. מה יהיה? האומנם לא תזכה להגשים את חלום חייה?
 
ביום מן הימים הגיעה אליה השמועה על הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. האיש היושב בברוקלין ומצודתו פרוסה על כל העולם. אמרו לה, שכל מילה מדברי הרבי מתקיימת ודבר מדבריו לא שב ריקם.
 
היא החליטה לפנות אליו. לאחר המתנה ארוכה לתור פנוי, זכתה להיכנס לפגישה אישית עם הרבי, המכונה 'יחידות'. הרבי האזין לבקשתה, ותגובתו הדהימה אותה. הוא אמר, כי אם תקבל על עצמה משהו בענייני יהדות – תשרה עליה ברכה.
 
הספרנית נשכה שפתיים. מאז מה שעברה וראתה באותה שואה נוראה קשה לה לקבל על עצמה משהו שקשור לאמונה. "אני ניצולת שואה, רבי. חייבת שיהיה לי זכר", זעקו דבריה מבלי שתצעק, "ומתקשה להתחייב"...
 
"אבל זוהי הדרך היחידה", השיב הרבי. "החלטה יהודית טובה".
 
היא הבינה שאין ברירה, ושאלה מה כדאי לה לקבל על עצמה. הרבי הציע שתתחיל להדליק נרות שבת. אם מישהו היה מבין איזו הקרבה נפשית מהווה צעד כזה עבורה... אבל הברכה המיוחלת הייתה שווה כל מאמץ. היא קבלה על עצמה את ההחלטה, בגרון חנוק מדמעות.
 
הימים הנוקפים עברו על הספרנית בהמתנה דרוכה. הימים חברו לשבועות ואלו לחודשים, וכך חלפה עליה שנה שלמה בציפייה, וגם שנה נוספת...
 
באחד הימים עמדה כדרכה בעמדת הקבלה בספרייה. תשומת הלב שלה הופנתה לאישה אצילית במיוחד. 'שניאורסון' היה רשום על כרטיסה. שניאורסון, שניאורסון, השם הזה אמרה לה משהו. בבת אחת היא נזכרה.
 
"יש לך קשר לראביי שניאורסאן מברוקלין?", לחשה נרגשת. מסיטה הצידה ערימת  ספרים ומתמקדת בשיחה החשובה. הרבנית חיה מושקא, רעייתו של הרבי, אישרה במנוד ראש את הקשר.
 
בהחלטה של רגע חשפה הספרנית את סיפור חייה. היא סיפרה לרבנית על שנות הנישואים הרבות שמאחוריה ועל הברכה שמתעכבת מלהתקיים.
 
"גם לי אין ילדים", השיבה הרבנית בהזדהות.
 
הספרנית החלה להתייפח בבכי. "אבל אני ניצולת שואה ולא יהיה זכר למשפחתי".
 
הרבנית הביטה עליה בחמלה אמיתית. "מה בעלי אמר לך בדיוק?".
 
הספרנית מחתה את דמעותיה. "הוא ביקש ממני להדליק נרות שבת. ואני עדיין ממשיכה בכך", הדגישה.
 
הרבנית התעניינה בעיתוי המדויק של ההדלקה. הספרנית סיפרה בתמימות כי היא ממתינה לבעלה עד שהוא שב מהעבודה מאוחר בערב ויחד הם מתפנים מכל עיסוקיהם לקבל את השבת.
 
הרבנית הסבירה לה כי אסור להדליק אש לאחר שיורד הלילה. הזמן הנכון להדליק נרות שבת הוא אך ורק בטרם יורד הלילה. "הזמן משתנה, מערב שבת לערב שבת, בהתאם לשקיעת החמה. בכל לוח שנה יהודי תוכלי למצוא את זמן ההדלקה של נרות השבת".
 
הספרנית שמעה והפנימה. היא החלה לקבל את השבת במועד, בהתאם להדרכותיה של הרבנית, ולא חלף זמן רב ומשאלתה הגדולה עמדה להתגשם. הבשורות הטובות שייחלה להן היו בדרך.
 
בערב אחד שקט ושגרתי נשמעו ברחוב פרזידנט, ביתם של הרבי והרבנית, דפיקות בדלת. בדרך כלל החסידים כיבדו מאוד את פרטיות הבית ונקישות בדלת היו מאורע נדיר שם.
 
בפתח עמדה אישה לא מאוד צעירה, והרבנית חיה מושקא קיבלה אותה בחום ובהתרגשות. הייתה זו הספרנית שהגיעה להודות לרבנית על חלקה בנס המיוחד. הזמן הנכון של הדלקת אורם של נרות השבת, שגרם לזמן של כל חייה להתמלא באור, בברכתו של הרבי.