כאשר יתרו ראה את משה רבינו מתמודד עם הנהגת בני-ישראל ושופט ביניהם לבדו, הוא התפלא ואמר: "מדוע אתה יושב לבדך, וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב?". עצתו הייתה להאציל סמכויות ולמנות שרים שיסייעו למשה.
 
מעניין, שמשה לא חשב בעצמו על דבר כה פשוט והיה זקוק למישהו אחר שיאיר בו את התובנה הזו.
 
גם במעמד הר-סיני היה משהו דומה: משה רבנו רצה שבני-ישראל יקבלו את התורה ישירות מפי השם, ובני-ישראל טענו שאינם יכולים לעמוד בכך. הם ביקשו שמשה יעביר אליהם את דברי השם, והשם קיבל זאת. שוב נשאלת אותה שאלה: וכי משה רבנו לא הבין בעצמו כי לא כולם כמוהו, מסוגלים לקבל את הדברים היישר מהקדוש-ברוך-הוא?
 
ההסבר לשני הדברים דומה: במעמד הר סיני העריך משה היטב את יכולתו של העם, אבל הוא רצה לרומם אותם לדרגה בה הם יהיו מסוגלים לשמוע את הדברים ישירות מהשם. אלא שבני-ישראל טענו, כי באופן כזה התורה תתקבל אצלם בצורה מעושה ולא אמיתית. כלומר, התורה לא תיקלט בחושיהם הטבעיים וממילא לא תהיה חדורה כראוי בפנימיותם. והקדוש-ברוך-הוא הסכים עמם.
 
כך גם בהנהגת העם: משה רצה לרומם את בני ישראל מעל למריבות של חיי היום יום ורק הוא בעצמו היה מסוגל לרומם אותם – ולכן הוא רצה לשמור על קשר ישיר עמם. אלא שהתרוממות כזו הייתה מחזיקה מעמד רק כל עוד העם נמצא במדבר. לאחר שייכנסו לארץ ישראל ויתחילו לחיות חיים שגרתיים, הם לא יוכלו לשמור על ההתעלות הזו. ולכן הקדוש-ברוך-הוא אישר לקיים את עצת יתרו, ולהנהיג את העם באופן שיתאים להם לתמיד. כך דרך התורה תחדור בהם כראוי ותכשיר אותם את ואת בניהם אחריהם לגאולה האמיתית והשלמה.