המלמד יצא מהכיתה בפנים זעופות. שוב הפריע יוסי למהלך התקין של השיעור. משהו שם לא הגיוני, חשב, אגב יציאה עייפה משער החצר. ילד מוכשר, משפחה נהדרת... הוא יתייעץ. חייבים להניח את האצבע על הבעיה.
 
הוריו של יוסי לא הופתעו מהשיחה. זה מכבר עלה בליבם החשד שמשהו בהתפתחותו של יוסי איננו תקין. המכון להתפתחות הילד אישרו את החשש שהחל לנקר בליבם כבר מזמן: ליוסי בעיית שמיעה חריפה.
 
ואז החלו הבדיקות, ולאחריהן הבדיקות המקיפות יותר כדי לאתר במדויק את שורש הבעיה וסיבתה. ההורים לא חסכו במאמץ ונסעו מקצה הארץ לקצה בכדי להיוועץ עם עוד ועוד מומחים. כולם היות תמימי דעים. עם אותו מנוד ראש ואותו סבר פנים עגמומי בישרו להם המומחים כי בידם אין מזור לבעייתו של יוסי.
 
בבית-הכנסת, בין מנחה לערבית, ניגש לאביו של יוסי אחד מידידיו. "מה נשמע?" שאל באכפתיות.
 
אביו של יוסי, שמבעו הטרוד הסגיר אותו, החל מגולל בפני רעהו את מסכת הבדיקות, האבחונים וההתייעצויות שהם חווים עם יוסי ואת מסקנתן הקשה: יוסי לא יוכל לשמוע ככל הילדים. לעולם!
 
הידיד התעניין, כבדרך אגב, האם כבר פנו לרבי מליובאוויטש מלך המשיח. אביו של יוסי נעץ באיש שיחו עיניים מופתעות. הם לא נודעים בשערים כחסידי ליובאוויטש וגם לא ממש מאוהדיה. אבל הידיד המשיך,  כאילו לא קלט את המבט של האב האומלל. הוא שילב בדבריו עדויות רבות על מכרים וידידים אשר נושעו בברכתו ועצתו של הרבי. "אבל לתשובתו של הרבי יש לציית", סייג את דבריו.
 
בשלב הזה ישב האברך הטרוד כנוע. הוא נענה להצעה וגולל בכתב את בקשתו ותחינתו שאכן יקרה הנס ויוסי יוכל לשמוע כאחד האדם.
 
בינתיים, המשיך יוסי ללכת ל"חיידר" מבלי להבין דבר מהמתרחש שם. הוריו התחבטו כיצד מתקדמים הלאה ומסייעים ליוסי במצבו המורכב. והנה – הגיעה התשובה המיוחלת מהרבי. אביו של יוסי ציפה לברכה, אולי גם הצעה להחלטה טובה. תוכנו של המכתב מצא אותו לא מוכן לחלוטין. לנסוע לניו יורק? לד"ר גולדשטיין?
 
הספקנות אכלה בו בכל פה. הרי בארץ לא חסרים מומחים בתחום וכולם פה אחד חרצו את גזר דינם בהחלטיות. מעבר לכך, הם בררו ומכירים את שמות כל המומחים גם בחו"ל. מי הוא בכלל הד"ר גולדשטיין הזה? הניח האברך את המכתב על המדף ונתן לו לפרוח מזיכרונו. מוטב להתמקד בדרכים מעשיות להקל על יוסי מאשר להשתעשע בחלומות.
 
"נו, קיבלתם תשובה מהרבי?", התעניין באחד הערבים הידיד. אביו של יוסי כמעט שכח מכל העניין והחל מגמגם את תוכנה של התשובה. "תראה... פשוט... זה לא מציאותי לעזוב הכול ולנסוע, בפרט שיוסי מודרך ומתאמץ להסתגל למצבו"...
 
"מה???", נזעק הידיד. "שמע לי, אם אתה רוצה לא לאבד את הסיכוי האחרון שלכם אני ממליץ לך בחום לטוס". הידיד הוסיף והכביר בשכנועים ולא נחה דעתו עד ששמע ימים מספר אחר כך כי אביו של יוסי מברר על כרטיסי טיסה.
 
כשהכול כבר כמעט היה סגור נזכר שעדיין לא קבע תור עם אותו ד"ר גולדשטיין. הוא הרים את השפופרת וחייג את רשימת המספרים האינסופית. הקול שהשיב מהעבר השני של הקו הודיע באדישות "נקבע לך תור לתאריך...".
 
"אבל זה עוד חצי שנה?", תמה אבא של יוסי. לתשובה הזו לא ציפה. לא עמדו לו בקשותיו ותחינותיו. לא הייתה להם ברירה והם המתינו לזמן הנקוב ורק אז טסו לניו יורק במיוחד בשביל התור שנקבע בבקשת הרבי.
 
הרופא קיבל את פניהם ברשמיות המתבקשת, עבר על תיקו הרפואי עב הכרס וחזר על הבשורה אותה התרגלו כל כך לשמוע. יוסי לא יוכל לשמוע.
 
"אבל נסענו במיוחד, הגענו לכאן בהכוונת הרבי מליובאוויטש. הוא אמר שתוכל לעזור לנו"...
 
הרופא חכך במחשבתו לרגע, בדק שוב את יוסי ושרבט כמה מילים על מרשם לתרופה.
 
האב המאושר יצא אל בית המרקחת ועמד בתור הארוך, סקרן כולו לראות את אותה תרופת פלא שתהפוך את בנו לשומע. הרוקח הביט במרשם ובו לחילופין. "לא אוכל למלא את בקשת הרופא". אמר, ספק בצחוק ספק ברצינות. "הרופא כתב כאן לתת לבנך סוכרייה בבוקר וסוכרייה בערב. ואנו לא מוכרים סוכריות"...
 
האב והאם ההמומים שבו אל הרופא מלאי סימני שאלה. "תראה", נאנח הרופא והחל מסביר. "בדרך הטבע לא ראיתי איך לסייע לך, כפי שאכן הודעתי לך. אך כשסיפרת שהרבי הוא זה ששלח אותך לכאן, הבנתי שעליו לתת לך דבר-מה, פשוט כדי שתחול עליו ברכת הרבי".
 
אביו הספקן של יוסי נדהם כולו, אך מילא אחר הוראותיו המוזרות של הרופא. יוסי המאושר קיבל סוכרייה בבוקר וסוכרייה בערב, למשך שבועיים.
 
ואכן הפלא קרה. יוסי החל לשמוע כאחד האדם.
 
(מפי מזכירו של הרבי, הרב יהודה לייב גרונר)