בדרך כלל, כשטוב לנו אנחנו לא שואלים למה טוב. אנחנו מודים על החסד, אבל לא מתעוררות בנו שאלות לגבי מידת החסד. כשרע, כשחווים צער או אובדן, כשאובדת המשמעות, השאלות צצות. לשם מה ירדה הנפש לעולם הזה התחתון? למה היא הושפלה מרום מעלתה לעולם של צער וקשיים? עולם של אסונות, מלחמות קנאה ותחרות. עולם של עוני, רעב ותככנות?

התפקיד הראשוני של הקשיים, הרוע, החולי, העצבות, הסבל, הבהמיות, הוא לעורר בנו את השאלות. התפקיד של התקופות הטובות הוא דומה. להציב מראה נגדית. אם הכל היה רע, תמיד, לא היינו שואלים למה רע.

המסע האחרון

כמעט ארבעה חודשים שהו אדמו"ר הזקן ומאות מחסידיו בדרכים. באותה עת בעל התניא היה רבם ומנהיגם של עשרות אלפי משפחות ברחבי רוסיה. זהו הימור לא בדוק, אבל אפשר להעריך בזהירות כי למרות ההתפתחות הטכנולוגית ואמצעי תקשורת ההמונים, ועל אף ההבדלים החברתיים, פוליטיים וכלכליים העצומים בין התקופות, כנראה שלפני מאתיים שנה היו לאדמו"ר הזקן אותו מספר חסידים, ואולי רק קצת פחות, מאשר לרבי מלובביץ' לפני כשלושים שנה.

על-פי המסורת, כשפגש רבי נחמן מברסלב את בעל התניא, שאל אותו: 'האם נכון שיש לכם שמונים אלף חסידים"[1]. בעל התניא היה מבוגר מרבי נחמן כמעט בשלושים שנה, ונפטר שנתיים אחריו. טיפוח חסידות כה גדולה ומשמעותית בזמן קצר יחסית הייתה הצלחה יוצאת דופן כמעט בכל קנה מידה.

צבא נפוליאון הצליח להגיע עד מוסקבה. חסידי בעל התניא הקפידו לנוס מפני הצבא הצרפתי. בחודש כסלו מאזן הכוחות השתנה. החורף הרוסי הכריע את צבאו של נפוליאון. בשיא החורף הגיע אדמו"ר הזקן יחד עם 300 המשפחות וחייל משמר שהתלווה אליהם, אל הכפר פייענא. רבי שניאור זלמן מליאדי היה סך הכל בן 67. מבוגר רק במעט מהגיל בו הסתלק הרמב"ם. הוא לא היה בריא לגמרי וכנראה חלה במחלת הסכרת. בימים האחרונים לפני הסתלקותו סבל מהתקררות קשה. הלחץ והאחריות על כתפיו היו כבדים. ביום חמישי היה ניכר שמצבו מתדרדר. בפייענא לא התגוררו יהודים. אולם הוא הוכנס לאחד מבתי הכפריים כדי שיוכל להתאושש ולמצוא מחסה מפני השלגים שלא פסקו מרדת. עם צאת השבת הוא התרומם ממיטת חוליו להבדיל בין קודש לחול. במקום לברך על היין הבדיל על כוס קפה שחור. יכול להיות שבחר בקפה בגלל הסוכר, ואולי ויתר על היין בגלל משמעויות קבליות עמוקות. הוא ביקש דף ועט והתפנה לכתוב את דבריו האחרונים דקות לפני שהסתלק.

בעל התניא ידע כי הוא עומד לצאת מן העולם. לקרוביו אמר כי "ההעברה מעולם זה לעולם הבא הוא דבר נקל ואינו תלוי אלא בהמעביר. יש מי שהוא גוסס כמה זמן כנראה שהמעביר שלו הוא מהמתעללים". למרות מחלתו נשאר צלול ובדעה בהירה עד רגעיו האחרונים.

 אפשר להניח שהדברים האחרונים שיעלה אדם בקנה המידה של אדמו"ר הזקן יהיו סיכום חייו. סיכום הגותו והצוואה שהוא מותיר לחסידיו ולעולם. אדמו"ר הזקן כתב הרבה. רוב כתיבתו מאופיינת בעמקות יוצאת דופן ובשילוב מרתק של עולם הנגלה עם עולם הנסתר, של הפרטי עם הכללי.

ואכן, אדמו"ר הזקן אינו מאכזב. המשפטים האחרונים שכתב מסכמים את הגותו. יחד עם זאת אלו דברים סתומים במידה מסוימת, חסרי פתיחה וסיכום, הדורשים מאמץ כדי לפענח את כוונתו. הרבי מילובאוויטש סיפר ששאל פעם את חמיו, האדמו"ר השישי, על האיגרת האחרונה שכתב בעל התניא, ועל כך שמדובר באגרת מוזרה. רבי יוסף יצחק לא ענה לשאלה ורק העלה בת שחוק על פניו[2].

תוכן האיגרת האחרונה

במבט מסוים, האיגרת נועדה להעניק פשר לחיים כמו גם להסביר את מפעלו רב הממדים של בעל התניא. מפעלו בעולם ההלכה, בעולם הקבלה והחסידות ומפעלו בסיוע והדרכה לאלפי חסידיו.

כדרכו, באיגרת ממזג בעל התניא את המציאות החיצונית, הגלויה עם המציאות הפנימית. במציאות החיצונית הוא יושב, מנהיג יהודי מוערך אך גם שבע קרבות, בבקתה של גוי אוקראיני, באמצע סערה חורפית שמצרה את תנועת העגלות. מחוץ לבקתה ממתינים שלוש מאות המשפחות למוצא פיו. משפחות הרואות בו מנהיג נערץ ובעל שיעור קומה שאין כדוגמתו. מנהיג המקושר לקב"ה ושבכוחו להביא ישועה לעולם. משפחות שנהגו להתייעץ עמו בכל שאלה ובכל תחום בחיים.

ידיעות על תבוסות הצבא הצרפתי הגיעו אליו זה מכבר, אולם עדיין החשש היה גדול. מה חשב באותם רגעים על תכלית החיים? על הבריאה? על הבורא? על התפקיד שלו בעולם?

טרם בריאת העולם, כתב, מידת האמת לא רצתה באותה בריאה. זהו עולם של שקר שהרע בו גובר. עולם של הסתר פנים. עולם מבולבל, מלא קשיים וסבל. אולם בסופו של דבר מידת החסד ניצחה את מידת האמת. היא הכריעה שהעולם ייבנה, גם אם זהו אינו עולם של אמת.

עתה משנברא העולם, עולם של שקר שנבנה בחסדים שאינם בהכרח מוצדקים, נשלחה לתוכו הנפש. הושפלה הנפש מרום מעלתה והורדה ארצה. לתוך מבנה של גוף גשמי. לתוך עולם של תאוות ויצרים, במטרה אחת – לגלות מתוך הייסורים והקשיים, הרדיפות והחרדות, את האמת שמעבר להסתר, מעבר לשקר.

בהגותו של בעל התניא, מבנה הנפש הוא כזה שעולמנו הפנימי הוא כעין זירת קרב. זירת קרב בלתי פוסקת בין תנועות נפשיות שונות. בקרבות הללו אין ניצחונות בנוק אאוט. הקרבות אינם נפסקים. לכל היותר יש הפוגות קלות. המלחמה כולה אינה יכולה להיות מוכרעת.

בצוואה שלו, אפשר להסיק, הוא מבקש משומעי לקחו להיות ערניים למאבק הזה וסבלניים כלפיו. הנפש יורדת מטה לעולם, כדי לגלות את האמת היחידה. וגילוי האמת דורשת מאבק והקרבה.

לנפש המושפלת יש רק שתי דרכים להשיג את מטרתה. שתי דרכים לגלות שמאחורי הריבוי יש אחדות, שמאחורי ההסתר ניצב אור הבורא. שהשקר הוא קליפה חסרת ממשות היונקת מנקודת אמת. הדרך האחת היא דרך העיון, הדבקות, ההתעלות הרוחנית. זוהי דרך של לימוד תורה שכלתני המאפשר לגלות את האמת שבחסד. התורה אצל אדמו"ר הזקן נושאת במשמעות רחבה. התורה היא לא רק החומש או המשניות או ההלכה. התורה היא הכל. או נכון יותר כל מה שהוא אמת, שמגלה את הבורא בעולם. התורה היא גיבוש הפרספקטיבה הנכונה, העולה מארון הספרים היהודי.

אולם בפועל, בימינו, הדרך הזאת לא קלה למימוש. לרוב האנשים אינטרסים שונים. הצרכים הגשמיים לא בהכרח מקבילים לאלה הרוחניים. כך למשל לכאורה עם הארץ אינו רשאי לאכול בשר. שכן הבשר שהוא אוכל לא נועד לרומם אותו. הבשר נועד למלא תאווה גשמית. ומשכך, מאחורי הפעולה הגשמית לא עומד אינטרס רוחני, לגלות את נוכחות הבורא בעולם, אלא אינטרס אגוצנטרי גשמי. ובכל זאת, הכל אוכלים בשר.

אידיאל ומציאות

האידיאל מבחינת בעל התניא הוא שכל אדם יעמוד בזכות עצמו, ילמד לבד ויעצים את עצמו. עבודת הגשמת תכלית הבריאה מוטלת על הכתפיים של כל אדם.

באחת מאגרותיו, אדמו"ר הזקן מוכיח את הנוטים לברוח מהתמודדות עצמית עם הקשיים בחיים. בקשת העצה הגשמית ממנו או מכל רב אחר אינה יכולה להוות בריחה מאחריות, כסות לעיניים. מבקש העצה משול למי שאינו מסוגל להתמודד עם הייסורים הניחתים עליו, ולכן הוא מכתת רגלים לבקש עצות מרבנים רחוקים, וכמו פוטר את עצמו מהתבוננות מעמיקה. בעל התניא ממשיל את אלה הנשענים אך ורק על העצה הגשמית, לילד שאביו, שהוא דמות מופת, מוכיח אותו קשות על דברים שעשה[3]. במקרה כזה, ילד חכם אינו רץ למצוא לו עזרה או לחפש מליץ יושר שיגן עליו מפני אביו. הוא יודע שהתוכחה היא חלק מחינוכו והוראה לשוב למסלול הישר. הוא אפילו לא מסובב את עורפו לאביו, כי אם מפנה אליו את פניו, פנים כנגד פנים, לסבול את תוכחתו באהבה וללמוד ממנה. מכאן, שהרצים לבקש עצה גשמית על כל בעיה בה הם נתקלים, מבלי לערוך חשבון נפש פנימי, משולים לילד המפנה עורף לתוכחת אביו ורץ לשכנים לבקש את הגנתם. הבריחה מאחריות היא כמו כפירה בנכונות לקבל את שיורד מלמעלה מחד, ומאידך חוסר ביטחון בכוחות העצמיים, השכל והרגשות, ומה שמעליהם, בהתמודדות עם המצב אליו נקלעו.

ישנו למשל תלמיד הקולט ממורו את המסלול המרכזי של הלימוד, את הרעיון הכללי. שאלותיו בנוגע לשיעורי בית שקיבל הן רק בקשות ביאור בנקודות שעדיין לא התלבנו. לעומתו יש תלמיד המסרב להתייגע, לקלוט ולהכין את שיעורי הבית בכוחות עצמו. הוא שואל כדי שיקלו עליו את המאמץ, יחסכו לו את הצורך למלא לבדו את התשובות. הוא שואל כדי להישען על המורה, וממילא הוא אינו ממלא כך את תכלית לימודו. מורה אמיתי הוא כזה המעמיד את התלמיד על רגליו שלו, ולא מאפשר לו להישען עליו לעד.

לכן קודם שהאדם פונה לסמכות רוחנית כלשהי שתכתיב לו את דרכו, עליו לפשפש במעשיו, למצוא באלו תחומים עליו להשתפר והיכן הוא שוגה. המשכיל, המשתמש בכוח שכלו כדי להסב פניו לייסוריו במציאות, מובטח לו שתשתקף לו נקודת האהבה הגנוזה בקשיים, ומתוך אחיזה בה, קבלת הקושי בשמחה ונכונות להתמודד איתו, מבלי לחוש שרומה, או שאינו מקבל כגמולו או בהתאם לכישוריו, הוא יצליח להתפתח ולגלות את חסד הבורא[4]. 

אולם זהו רק האידיאל. בעל התניא הכיר בחולשה האנושית. ברגעים לפני הסתלקותו בעל התניא הודה בכך שהמטלה הזאת לא פשוטה עבור רוב הקהל. שוכני עפר נקראים כך כי הם קרובים לעפר, לגשמיות ולא קל לרומם אותם. בני האדם בזמננו, הכיר בעל התניא,  צריכים עזרה, דחיפה, עצה נכונה, הם צריכים הדרכה. הם מתקשים לעמוד לבדם לנוכח התלאות והייסורים. לכן, למרות ששלל את העצות הגשמיות, המשיך להעניק אותן לחסידים.

המטרה של העצות, של המופתים, של העזרה לבני האדם להתמודד עם הקשיים הייתה אחת – לעורר בהם את כוח הדעת לגבי תכלית חייהם. לעורר את הזיק להתבונן ולחפש. ובסופו של דבר להביא לכך שכוח הדעת, החיפוש, יוביל גם למעשים.

הנפש הקדושה, הטהורה, הושפלה. היא הורדה מטה לעולם של קליפות כדי שכל אחד, כל אדם, יזהה את האמת מתוך הקליפות. לא אמת של שתי רשויות. אמת של רוע ואמת של צדקה. לא אמת של עסקים ואמת של נתינה. הכל שייך לאמת אחת, לרשות אחת, לכוח בורא אחד שמסתתר בתוך המציאות אותה הוא בורא. לתוך המציאות הזאת הושפלה הנפש להתפלש בבוץ של הגלות על-מנת שתוכל לבסוף לגלות לעצמה אבל בעיקר לסביבתה את בוראה.

(באדיבות אתר התבוננות)

---

[1] ראו התנועה החסידית אחרי שנת 772, עמ' 250, וניתוחו של עמנואל אטקס, בעל התניא, עמ' 14; 

[2] תורת מנחם כ"ד טבת ה'תשט"ו, עמ' 185; 

[3] 'וכמו אב רחמן חכם וצדיק, המכה בנו, שאין לבן חכם להפוך עורף לנוס, למצוא לו עזרה, או אפילו – לא, מליץ יושר, לפני אביו הרחמן, הצדיק והחסיד. ראו תניא, אגרת הקודש, סימן כ"ב. בביאור 'שיעורים בספר התניא', עמ' 1670 מצוין כי אב המכה את בנו אכן יכול להיות רחמן וצדיק וחכם, אך לא חסיד, משום שחסיד אינו מכה. ראו כרך ד', עמ' 1670; 

[4] ראו תניא, אגרת הקודש, סימן כב.