זמן קצר מאז עבר ישראל כהן להתגורר ביישוב גן נר, נוצר קשר בינו ובין הרב אבשלום קיל, שליח הרבי מליובאוויטש מלך המשיח ליישוב. הוא, ישראל, איש תקשורת, רעייתו אחות במקצועה ולהם שני ילדים. את אחד מהילדים, שניר, שלחו בהיותו בן חמש ללמוד במוסדות החינוך של חב"ד בתענך, בניהולו של הרב יצחק ידגר.
 
היה זה בשנת תשנ"ג. בחול המועד סוכות (ספטמבר 1992), כחודש לאחר שנכנס שניר ללמוד אצל הרב ידגר, ביקרה משפחת כהן אצל הסבא והסבתא במושב אביטל. מה שקרה אז התרחש כהרף עין. טרקטורון שנסע במהירות מטורפת הגיח בפתאומיות מכביש צדדי, פגע בשניר הקטן והעיף אותו למרחק של כעשרים מטרים. שניר ספג פגיעת ראש קשה ואיבד את הכרתו. אביו הזעיק רכב הצלה ושניר הובהל למרכז הרפואי 'העמק' בעפולה.
 
הקלחת שרחשה סביב מיטתו של שניר, הוכיחה להוריו כי מצבו קשה מאוד. רופאים ואחיות יצאו ונכנסו ליד מיטתו במתח רב ולא נידבו יותר מדי מידע. היה ברור שחייו של שניר בסכנה מוחשית.
 
ישראל תר אחר טלפון בכדי ליצור קשר עם הרב יצחק ידגר, מנהלו של שניר. הרב ידגר שהה באותם ימים אצל הרבי, וישראל רצה כי יבקש בדחיפות את ברכת הרבי להחלמתו של שניר. אמצעי תקשורת סלולאריים עדיין לא היו זמינים כמו היום, וישראל נעמד בתא טלפון ציבורי קרוב.
 
בינתיים הגיע הרב קיל, ידידו של ישראל, לחדר המיון. הוא שלף שטר של עשרים שקלים, הוציא מאמתחתו קופת צדקה וניגש ליד הילד. הנוכחים נעצו בו מבטים תוהים, אך הוא כמו לא הבחין בהם. הוא תחב את שטר הכסף בידו של שניר מחוסר ההכרה ואמר לו להכניס זאת לקופה.
 
התדהמה הגדולה הייתה, כאשר מלמל לפתע הילד בן החמש: "רבי, תציל אותי"...
 
במקביל, נפוצה השמועה בין מכרי המשפחה וידידיה, ורבים החלו להגיד תהילים ולתת צדקה לרפואתו של שניר. בהמשך היום הוא הועבר לבית הרפואה רמב"ם שבחיפה.
 
מעבר לים, הבטיח הרב ידגר לבקש את ברכת מהרבי. אך השעות שחלפו מבלי שיגיע שום טלפון ממנו, לא הוסיפו בלשון המעטה לרגיעת ההורים.
 
באותו לילה הוכנס שניר לחדר ניתוח. הרופאים קבעו כי מדובר בשבר דחוס במוח הקטן, בחלק שאחראי על הקואורדינציה. במשך ארבע שעות ניקו הרופאים מהראש רסיסי אבנים שנכנסו מעצמת הפגיעה בכביש.
 
למחרת, עדיין נותר שניר מחובר לכל המכשירים. בשעות הבוקר הכניסוהו הרופאים לצילומי סי.טי. ולאחר מכן החליטו לשוב ולנתחו. במצב הקיים, הסבירו להורים, זו ברירת המחדל המועדפת, למרות הסיכון הרב שבה.
 
ההורים המסכנים לא ידעו את נפשם מרוב לחץ. העובדה שברכת הרבי עדיין מתמהמהת רק הוסיפה ללחצם.
 
ברגע האחרון, ממש לפני שנכנס שניר לחדר הניתוחים, הגיעה הברכה מהרבי. באותם ימים נהג הרבי להשיב בתנועות קלות. מזכירו של הרבי שאל אם יצטרכו לערוך ניתוח לשניר, והרבי הניע בידו לאות ביטול. כשביקש ברכה לרפואה שלמה, הניע הרבי בראשו בתנועת חיוב.
 
כאשר שמעו ההורים על הברכה, חשו הקלה. כעבור דקות ספורות, בטרם הספיקו לעכל את משמעות הברכה, הגיע לפתע רופא בכיר וביקש לערוך לשניר בדיקת סי.טי. נוספת. זה נגד את כל הנהלים המקובלים, והרופא נימק כי אינו רגוע לנוכח המקרה המורכב.
 
שניר נלקח אפוא שוב לצילומים מתישים. לאחר שעה של בדיקות, יצא הרופא מחדר הצילומים כשהוא פוכר את ידיו: "משהו פה לגמרי לא רגיל. ניכר שיפור גדול בממצאים של המוח ואין מה למהר לעשות ניתוח".
 
דקות ספורות לאחר מכן פקח לפתע שניר את עיניו וביקש מאמו לקרוא לרופא. הרופא המופתע ניגש אל המיטה ושניר הקטן אמר לו, יותר נכון הורה לו: "הוציאו ממני את המכשירים, כי הרבי בירך אותי".
 
ההורים החליפו ביניהם מבטים תמהים. מנין לו המידע על ברכה מהרבי?..
 
למחרת כבר יצא שניר ממחלקת טיפול נמרץ ומצבו השתפר פלאים. לאחר כמה ימים חלה נסיגה במצב. שניר התקשה באכילה וראייתו הייתה מטושטשת. הרופאים טענו כי הילד יצטרך לעבור שיקום ארוך ב"בית לווינשטיין". "השאירו אותו כאן עד שיתפנה שם מקום", המליצו הרופאים. "אל תמהרו לקחתו הביתה".
 
ההורים שיתפו את הרב ידגר בלבטיהם. לבו אמר לו כי שניר לא יזדקק לשיקום מחוץ לבית והוא ביטא את תחושותיו בקול. "לפי ברכת הרבי", אמר, "הוא עוד ישתתף בשיעור התניא שלי בעפולה"...
 
כאשר התקבלה הודעה על מקום פנוי ב"בית לווינשטיין", ערכו הרופאים התייעצות נוספת. הם לא היו שלמים בצורך לאשפזו במוסד שיקומי. לבסוף החליטו כי ניתן לשחררו הביתה.
 
שניר החלים לגמרי מן הפגיעה הקשה, חרף החששות הראשוניים. הוא גדל כילד רגיל ותלמיד מצטיין.