תקופת הקץ במאסרו של יוסף הייתה בפשטות התקופה הקשה. כי ככל שמתארך המאסר הוא נעשה יותר ויותר מעיק. מאידך גיסא, זו הייתה תקופת הסיום שממנה הוא יצא סוף-סוף לגאולתו.
פרשתנו מתחילה בחלומותיו של פרעה, שהגיעו "מקץ שנתיים ימים" – בתום שנתיים משחרורו של שר המשקים מבית-הסוהר. המילה 'קץ' ('מקץ') היא מלשון קצה, וקצה יכול להיות גם התחלה. הביטוי 'מקץ שנתיים ימים' יכול היה אפוא להתפרש גם '
מתחילת שנתיים ימים'. אולם רש"י שולל פירוש כזה וקובע כי "כל לשון קץ – סוף הוא".
חשוב לרש"י לקבוע קביעה זו דווקא כאן (ולא במקומות אחרים בתורה בהם מופיעה המילה 'מקץ'), משום שכאן היה מקום לחשוב שהפירוש הוא שונה: בדרך כלל כשמתארים אירוע שהתרחש 'מקץ' אירוע אחר, מתכוונים לומר שהאירוע השני בא כתוצאה מהאירוע הראשון. אך במקרה שלנו – זה היה לגמרי לא כך:
שחרורו של שר המשקים התרחש בהתאם לפיתרון שהציע יוסף הצדיק לחלום השר. בתמורה, ביקש יוסף מהשר כי ימליץ על שחרורו שלו לפני פרעה, ולפועל – "לא זכר שר-המשקים את יוסף וישכחהו". רק לאחר
נתק של שנתיים ימים הגיעו חלומות פרעה והם שהובילו לשחרורו של יוסף.
הנתק בין האירועים נותן מקום לחשוב כי במקרה זה מתפרשת המילה 'מקץ' במשמעות שונה. משום כך מדגיש רש"י כי למרות האמור, מתפרשת גם כאן המילה 'מקץ' במשמעות של 'סוף'.
תקופת הקץ במאסרו של יוסף הייתה בפשטות התקופה הקשה. כי ככל שמתארך המאסר הוא נעשה יותר ויותר מעיק. מאידך גיסא, זו הייתה תקופת הסיום שממנה הוא יצא סוף-סוף לגאולתו.
כך גם בקץ ('מקץ') הגלות הנוכחית: מצד אחד, ככל שהגלות מתארכת היא נעשית יותר ויותר מעיקה, אך מצד שני, בתקופת הקץ של הגלות מתחיל להתנוצץ אור הגאולה, שמעניק כבר בגלות טעם וניחוח של ימות המשיח.
(ליקוטי שיחות כרך ה עמוד 196)