ביום השלישי לברית-המילה ישב אברהם אבינו מחוץ לאוהל והמתין לאורחים. למרות חולשתו ולמרות ששרר באותו יום מזג אוויר חם במיוחד – הוא התאמץ לקיים את מצוות הכנסת אורחים. ולכן הוא זכה שהקדוש-ברוך-הוא יתגלה אליו. וכמו שנאמר בתחילת פרשת השבוע: "וירא אליו השם".
 
חז"ל אמרו: "מעשה אבות סימן לבנים". יש סימן שהוא רק אמצעי לבירור וזיהוי. למשל, סימני אבדה מאפשרים לבעליה לזהותה. אולם יש סימן שמשפיע על מהותו של הדבר. למשל, סימני הכשרות של בעלי החיים. סימנים אלה אינם רק אמצעי זיהוי אלא הם אלו שהופכים את בעלי החיים לכשרים.
 
כאשר מכנים חז"ל את מעשי האבות כ"סימן לבנים" כוונתם לסוג השני של הסימנים: הסימנים המהותיים. כי מעשי האבות ותכונותיהם המיוחדות השפיעו על המהות היהודית. לכל יהודי יש תכונות טבעיות של רחמנות וגמילות חסדים וזה בא לנו ממעשי אבותינו. מעשי האבות הפכו את התכונות הללו לחלק ממהותנו.
 
כאשר אנו שבים ומתבוננים במאמציו של אברהם להכניס אורחים ובהתגלות שהוא זכה לה, אנו מבינים עד כמה כדאי לגמול חסדים. כל יהודי המגלה מאמץ לגמול חסד גשמי או רוחני עם הזולת – יכול לזכות להתגלות השם אליו!
 
כאמור, יש בנו נטייה טבעית לגמול חסדים. כאשר נציף אותה וניתן לה ביטוי – נזכה בוודאי להתגלות אלוקית ייחודית. וגם אם אין בנו כרגע את היכולת לזהות התגלות אלוקית – תכף ומיד ממש תבוא הגאולה השלמה, ואז בוודאי תהיה בנו את היכולת הזו.