חודש חשון הוא החודש של "אחרי החגים". חגי התורה מתרכזים בחודשי הקיץ (מניסן עד תשרי), ובמשך הדורות התווספו בחודשי החורף חנוכה (כסלו-טבת) ופורים (אדר), וגם ט"ו בשבט מצוין בחגיגיות. לכן נותר חשון החודש היחיד שכולו חול. חודש חשון הוא איפוא הזמן לברר את יחסינו לימי החול הסתמיים.

לקדש את החול

היהדות מנחה את האדם שלא לפרוש מהעולם הממשי, ולצד החתירה למחוזות הרוח עליו להיות אחוז היטב במציאות, לקדשה ולתקנה. לכן בקיום התורה והמצוות "המעשה הוא העיקר", וההלכה מתייחסת לאין-ספור פרטי החיים. מעבר לכך, גם בקיום היום-יומי הסתמי, כשאין היהודי עוסק במצוה מסויימת, הוא מודרך לקדש את כל תחומי חייו. המשנה בפרקי אבות אומרת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" והפסוק במשלי אומר "בכל דרכיך דעהו". על האדם לכוון לשם שמים ולדעת את ה' גם בעיסוקים הפרטיים ובדרך האישית שלו – ב"מעשיךָ" ו"דרכיךָ" שלך.

החסידות מסבירה שיש הבדל בין "כל מעשיך יהיו לשם שמים" לבין "בכל דרכיך דעהו". ב"כל מעשיך יהיו לשם שמים" המעשה עצמו נותר מעשה של חולין, אלא שמטרתו לתמוך בעתיד בענין שמימי ומקודש – הוא מכוון "לשם שמים". לעומת זאת, ב"בכל דרכיך דעהו" ידיעת ה' מתחוללת בהווה, בתוך מעשה החול ממש – "בְּכל דרכיך" – ובכך חושפת בו עצמו ממד של קדושה.

ניתן דוגמה המובאת בספר התניא (לרבישניאור-זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד): המדע הוא חכמת עולם החול הסתמי, ואין הוא עוסק בקדושה וערכיות. כיצד ניתן לקדש את העיסוק במדע? ספר התניא מציע את שתי הדרכים:

ההולך בדרך של "כל מעשיך יהיו לשם שמים" עוסק במדע כדי לרכוש לעצמו מקצוע מכניס, מתוך כוונה לנצל את זמנו הפנוי לתורה ותפילה מתוך שלוות הנפש, ללא דאגות כלכליות (כמובן, הוא מתכנן גם להשקיע את כספו בחינוך תורני לילדיו ובכלל במעשי צדקה וחסד). באופן זה, אין קדושה בלימוד המדע ובעיסוק בו, אלא שהתכלית הסופית היא קדושה – החול נועד לשרת את הקודש.

לעומת זאת, אצל מי שמקיים "בכל דרכיך דעהו" לימוד המדע עצמו הוא חלק מעבודת ה' – הלימוד חושף בפניו את טביעות אצבעו של הבורא, מעורר בנפשו אהבת ה' ויראתו, ואף משתלב בלימוד התורה שלו. כאן החול הוא חלק מהקודש.
הדרך הראשונה פשוטה ועממית יותר, משום שאינה דורשת שינוי מהותי של אופי הלימוד עצמו, אך סכנתה בצדה – אפשר לשקוע בחולין שבהווה, ולשכוח את המטרה העתידית. לעומתה, הדרך השניה, התובענית יותר, מקדשת את החול בהווה ופוגשת את ה' בתוך המציאות עצמה. שאיפתנו, כשהולכים ומתקרבים לגאולת העולם, היא לזכות לעבודה של "בכל דרכיך דעהו".

התאוות של ה'

מדוע כל כך חשוב לקדש את החולין?

כל אדם מעמיק מבין כי טובתו היא למלא את החיים במשמעות אמיתית, ולא לשקוע בסתמיות החולין. אך מעבר לכך, קידוש החולין הוא מילוי היעוד העיקרי של בריאת העולם. חכמינו מלמדים כי "נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה ב[עולמות ה]תחתונים". העולם הגשמי כה נמוך – הוא נדמה כנפרד מבוראו ואף מסתיר עליו בחווית המציאות המוחלטת שלו (עד שניתן לשגות ולחשוב שהעולם אינו תלוי בבוראו). מדוע ברא ה' עולם כזה? משום שהיתה בלבו, כביכול, תאווה כמוסה לשכון דווקא בתוך מציאות רחוקה וזרה כזו (וזאת מדוע? על כך השיב בעל התניא כי "על תאווה אין מקשים קושיות" – הביטוי "נתאווה", הנראה כה זר ביחס לאלוקות, מבהיר כי מדובר ברצון כמוס שלמעלה מכל הבנה והשגה). קידוש החולין, יותר מכל דבר אחר, מפנה מקום לה' בתוך-תוכה של סתמיות העולם – מימוש היעוד של "דירה בתחתונים".
והנה, חכמינו השתמשו באותו תיאור מופלא של תאווה אלוקית ביחס לדבר נוסף – "הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של ישראל". לפני שנעמיק בקשר בין יצירת "דירה בתחתונים" ועבודת התפילה, נציין כי הקשר מתבטא במובהק בחודש חשון: אחד הביטויים לסיום החגים והחזרה לעיסוקי היום-יום הוא ההלכה שב-ז' בחשון מתחילים להתפלל על הגשמים. טעם ההלכה הוא שבסוכות שהו כל היהודים בבית המקדש בירושלים, ובמהלך חמשה עשר הימים עד ל-ז' חשון הם עשו את דרכם לבתיהם. רק כאשר הגיע אחרון היהודים בארץ ישראל לביתו, ואין חשש שהגשמים 'יתפסו אותו בדרך', מתחילים לבקש על הגשם. כלומר, החזרה מפסגת הקדושה למציאות החולין מתבטאת בתחילת התפילה על הגשם (ומורנו הבעל שם טוב פירש את הנוסח "משיב הרוח ומוריד הגשם" כהשבה כלפי מעלה של הרוחניות בה עסקנו בחגים והורדת שפע הגשמיות אל העולם). תפילת הגשם היא הביטוי הפשוט ביותר של תפילה – תפילת דרי הארץ לקבל מן השמים את צרכי חייהם הבסיסיים ביותר. לכן תפילת הגשם היא הביטוי הכולל לעבודת התפילה, בה יש להתמקד בימי החולין המתחילים בחשון. ואכן, תפילת הגשם כוללת את כל הברכות להן זקוק האדם – צרכים פיזיים-גשמיים, צרכים אנושיים-חברתיים והצורך הרוחני בקשר עם ה' (דבר הרמוז בכך אותיות גשם הן ראשי התיבות של כל ברכות ה' – "ונתתי גשמיכם בעתם", "ונתתי שלום בארץ" ו"ונתתי משכני בתוככם").

האדם המתפלל

מה הקשר בין הכשרת העולם לנוכחות ה' ("דירה בתחתונים") לבין התפילה? "דירה בתחתונים" אינה פינוי מקום פיזי לה', שהרי ממילא "מלוא כל הארץ כבודו" ו"את השמים ואת הארץ אני מלא", ובכלל ה' אינו מוגדר כלל במושגי המקום והזמן. "דירה בתחתונים" פירושה, שה' נעשה נוכח באופן פנימי וקבוע בתוך מודעות העולם – המודעות האנושית.

התורה מתארת כיצד לפני בריאת האדם היתה המציאות כולה ב'סטנד-ביי', אך הצמחים לא צמחו משום שלא ירד גשם, והגשם לא ירד משום ש"ואדם אין לעבוד את האדמה" – טרם נברא האדם שיכיר בטובת הגשמים ויתפלל עליהם! כלומר, הבריאה מתחילה למלא את יעודה רק כאשר היא מקבלת את מודעות האדם המתפלל (ורמז: אדם במילוי אותיות – אלף דלת מם – יוצר את המילים אדם מתפלל). כשם שדווקא הנְכחת ה' במציאות החולין הופכת את העולם-לכשעצמו למקומו של ה', כך דווקא התפילה היא פניה אל ה' של עצם ה"אני" האנושי, על כל צרכיו, מצוקותיו, שמחותיו ותקוותיו. בלימוד תורה או קיום מצוות האדם מסיח את דעתו מקיומו האישי להבנת ומילוי רצון בוראו, אך בתפילה עומד האדם כפי שהוא מול אלוקיו.

כמובן, העיסוק בתורה ובמצוות הכרחי, ובלעדיו עלול להיווצר מצב שבזמן שהאדם מתפלל הוא פועל באופן שלילי ואסור. כך למשל מתואר בגמרא שהגנב קורא אל ה' שיעזור לו בגניבתו. אך לאידך, אסור שהעיסוק בהוראות ה' ישכיח את עצם העמידה מולו והקריאה אליו בכל מצבי החיים, גם הקשים והשליליים. אכן, את הפסוק "בכל דרכיך דעהו" מפרשים חכמינו – "אפילו לדבר עבירה"! אחד הפירושים לכך הוא שגם כאשר האדם אינו גובר על יצרו הרע ונופל לחטא עליו להתפלל ולצעוק אל ה'. סיומו של הפסוק "בכל דרכיך דעהו" הוא "והוא יישר אורחותיך": אם הגנב-החוטא קורא לה' בכל מצב בסופו של דבר יעזור לו ה' ליישר את דרכיו ולחזור למוטב.

עבודת "בכל דרכיך דעהו" באופן זה, כאשר יום-יום ושעה-שעה, מכל מצב ומכל מקום, מתפלל האדם אל ה' ו'דורש' לדעת אותו, מאפשרת לכל אחד ואחת לקדש גם את העיסוק בחולין.

שיהיה לנו חורף בריא וגשום!