היה זה בליל שבת חורפי, לפני כשנתיים. עם תום תפילת קבלת-שבת יצא פיני יאנג מבית הכנסת "ג'ואיש דיסקוברי סנטר אוף בופלו", יחד עם שליח הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, הרב השל גרינברג. יחד עמם צעדו עוד כעשרה אנשים, עסוקים כולם בשיחה ערה. ברקע ניכרו היטב אותותיה של סופת השלגים הקשה שהתחוללה בבופלו באותו שבוע. על המדרכה עדיין נותר שלג בוצי מחליק, שאילץ את הולכי הרגל לרדת אל הכביש.
 
הרב גרינברג ופיני פסעו ראשונים. לפתע, הגיח רכב במהירות מסחררת מכיוונו של פיני. אורות הרכב הם הדבר האחרון שפיני זוכר מאותם רגעים. הרכב פגע בו חזיתית והעיף אותו לגובה רב. לאחר מספר גלגולים באוויר נחת פיני על הכביש. אחד הנוכחים רץ לבית סמוך וביקשם לחייג למוקד החירום 911. בתוך דקות פילחו צפירות האמבולנסים את האוויר הקר. צוות עזרה ראשונה ניסה במשך שעה ארוכה לייצב את מצבו של פיני, ולאחר מכן הסיע אותו במהירות לבית הרפואה.
 
סוניה יאנג, רעייתו של פיני, ציפתה בבית לפסיעות המוכרות של בעלה בחדר המדרגות. אלא שבמקומו של פיני הגיע שוטר אדיב, שסיפר לה מה קרה לפיני והציע עזרה, אם תזדקק.
 
"תודה רבה", הצליחה סוניה ללחוש מתוך התדהמה. היא נכנסה אל הסלון ונחתה אל הכורסה. מה עליי לעשות עכשיו? שאלה את עצמה. לנסוע אל פיני ממילא לא יכלה, בשל השבת. הדבר הטוב ביותר שהיה בידיה הוא לפתוח ספר תהילים ולקרוא פרק אחר פרק לרפואת בעלה.
 
ובבית הרפואה: לשמחת הרופאים, הצליחו ניסיונות ההחייאה. פיני התעורר וכמובן לא זכר את התאונה. רק כאב בלתי נסבל ברגל השמאלית הבהיר לו כי נפגע כהוגן. הוא גם לא הצליח להזיז את הרגל הזו.
 
הרופאים בחנו את הרגל מכל עבר וקבעו שהרגל שבורה ויש לנתחה. הם ערכו צילומי רנטגן מקיפים על כל חלקי הגוף, כדי לאתר פגיעות נוספות. ברוך השם, לא היו.
 
באותם רגעים, נכנס הרב גרינברג לביתו בהרגשה קשה. 'לו היה זה יום חול', הרהר, 'הייתי מתיישב מיד לכתוב מכתב לרבי'. בזיכרונו עלו סיפורים אודות חסידים שפנו לרבי במחשבתם בהיותם בבתי הכלא הסובייטיים, וזכו באורח פלא למכתבי תשובה וברכות שהגיעו אל בתי משפחותיהם.
 
הוא ניגש בדחילו ורחימו אל תמונתו של הרבי שהייתה תלויה בסלון ביתו, וביקש בלב מורתח לרפואה שלמה, קרובה ומהירה לפיני, למעלה מדרכי הטבע.
 
לאחר מכן פנה אל ארון הספרים, נטל באקראי את כרך י"ג של איגרות-קודש (סדרת המכתבים של הרבי מליובאוויטש) ופתח אותו. המכתב שנפתח שלפניו היה בעמוד קפ"ה, ואלו המילים שצדו את עיניו (בתרגום מאידיש):
 
בנוגע למה שכותב, אודות ההיזק שאירע לו . . צריך הוא להיות סמוך ובטוח שזוהי אך ורק עגמת נפש זמנית, והמצב יחזור לקדמותו.
 
ועוד זאת, שלאחר מדת הדין ועגמת נפש – תתגלה מדת הרחמים שהיא גדולה ממדת החסד שלפניה.
 
הרב גרינברג חש כי הברכה-הבטחה שהכול יהיה בסדר גמור, מיועדת לפיני.
 
את המשך הסיפור מספר פיני בעצמו: "זמן קצר שכבתי בחדר הרנטגן, עברתי סדרת צילומים מקיפה. לפתע כמו הבזיקה הרגשה מוזרה ונמסכה ברגלי השמאלית. חשתי שהכאב פשוט נעלם! מיששתי את הרגל הפגועה, לחצתי על המקומות בהם חשתי את עיקר הכאב, וכאילו מאומה לא אירע.
 
"ניסיתי בחשש להניע את רגלי – ולהפתעתי הרבה היא נשמעה לי. המום לגמרי, ניסיתי לעמוד על שתי רגליי – והצלחתי. הרופא שבחדר הבקרה זינק אליי: 'מה אתה עושה?', צעק ספק בכעס ספק בתדהמה. 'חזור מיד למיטה! אתה עלול להסב לעצמך נזק בלתי הפיך'.
 
"חייכתי. 'אדוני הרופא, זה אולי מוזר, אבל שום דבר לא כואב לי!'. הוא הביט בי בתימהון והזעיק לחדר סוללת רופאים. הללו אילצו אותי לחזור למיטה לצילומים נוספים, ואלה אישרו כי הרגל בריאה ואין כל סימן לשבר כלשהו. 'פשוט נס', סיכמו בתדהמה. 'אתה משוחרר'...".
 
אחד הרופאים שהכיר את פיני הציע לו כי יסיעו לביתו, אולם פיני סרב. הוא הסביר לו בעדינות כי כיהודי אינו נוסע בשבת. הלה הרים גבה והביט בחוסר אמון על אדם שלאחר תאונה קשה כזו, יוצא לדרך של מייל וחצי.
 
בדרכו הביתה עצר פיני לרגעים ספורים בבית הרב גרינברג. הוא תיאר לעצמו שעליו להרגיע מעט את הרב גרינברג לאחר האירוע. הרב גרינברג הביט בפיני בעיניים קרועות. "ברוך מחייה המתים", פלט גרונו בקול נשנק.
 
כאשר תאר הרב גרינברג לפיני מתי שב הוא הביתה והחליט 'לכתוב' במחשבתו לרבי ולפתוח כרך "איגרות קודש", הגיע תורו של פיני להשתנק. "לא ייאמן! הרי בדיוק באותה שעה בה פנית לרבי, נעלמו כאביי כליל"...
 
למחרת עשה פיני את הדרך לבית הכנסת ללא קושי, וברך 'הגומל' במעמד כל העדים לתאונה.