ביחס שמציבה התורה בין מלך לבין עם ישנם שני קצוות: מצד אחד, המלך חייב להתנשא ולשמור על דיסטנס בינו לבין העם. השם "עם" הוא מלשון "גחלים עוממות" – מילה שמבטאת נמיכות קומה, חוסר פעילות ופחיתות ערך. כלומר, העם נחשבים לפחותי ערך בהשוואה למלך. צריכה גם להיות להם תחושה של פחד והתבטלות מפני המלך, וכמו שנאמר בגמרא על הפסוק, "שום תשים עליך מלך" (דברים טז, טו) – "שתהא אימתו עליך".
 
אך מצד שני, קיימים ערוצים של קרבה מהותית בין המלך לבין העם: הרמב"ם פוסק כי המלך נקרא "לב כל קהל ישראל". זאת משום, שכשם שהלב הגופני קרוב ליתר האיברים בכך שהם מקבלים ממנו את דם חיותם – כך גם המלך קרוב לכל העם בכך שהם מקבלים דרכו את כל חיותם הגשמית והרוחנית, כפי שמוסבר בתורת החסידות.
 
ועוד: כל מציאותה של המלכות תלויה למעשה בקיומו של העם. אדם שהתברך בבנים רבים אינו מלך עליהם. גם מלך שכל אזרחיו שרים אינו מלך. דווקא כאשר אזרחיו הם בבחינת עם – אנשים פשוטים ורגילים, יכול הוא להיחשב למלך. וכמו שנאמר: "אין מלך בלא עם"
 
מעניין לציין, כי בטקסי הכתרה וכדומה המתוארים במקורות, מקובל להכריז "יחי המלך". לא "ימלוך המלך" וכדומה. כך נאמר אצל דויד המלך: "יחי אדוני המלך דוד לעולם" (מלכים-א א, לא) וכך גם נאמר אצל שלמה המלך: "ויאמרו כל העם יחי המלך שלמה" (מלכים-א א, לט). מהמילה 'יחי' משמע, כי קריאת ההכתרה משמעותית לא רק להמלכה אלא גם לעצם חייו של המלך.
 
ואכן, אומר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, כי כאשר יהודים מכריזים כלפי מלך המשיח "יחי המלך", הם מוסיפים בחייו של המשיח, פשוטו כמשמעו!
 
זו אפוא המשמעות והתוכן של ההכרזה והתפילה המוכרת: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". נוסח שזכה לאישור ועידוד נמרץ מהרבי עצמו אלפי פעמים!