במדרש מובא, כי לפני חטא העגל תכנן הקדוש-ברוך-הוא לקבוע את ראש השנה בחודש תמוז, את יום הכיפורים באב ואת סוכות באלול. בעקבות חטא העגל השתנתה הקביעה.
ובלשון המדרש: "אמר רבי לוי: בכל חודש וחודש (מחודשי הקיץ) ביקש הקדוש-ברוך-הוא ליתן לישראל מועד. בניסן נתן להם פסח, באייר נתן להם פסח קטן (פסח שני), בסיוון נתן עצרת (שבועות). בתמוז (וגם באב ובאלול) היה בדעתו ליתן להם מועד גדול, ועשו העגל ובטל תמוז ואב ואלול. ובא תשרי (בו סלח השם על מעשה העגל) ופרע להם ראש השנה ויום הכפורים והחג (סוכות)". המדרש מוסיף ומתאר שהשם אמר למשה רבינו, כי מעבר לחגים שנלקחו מחודשים אחרים ונקבעו בתשרי, ראוי שייקבע חג נוסף ששייך לתשרי עצמו – וזהו שמיני עצרת.
בספר "אהבת דוד" (לרבי חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א) מבואר, כי אברהם, יצחק ויעקב, שכידוע קיימו את כל התורה, אכן חגגו את החגים במועדם המקורי: "האבות היו עושים ראש השנה בתמוז, וכפור באב – כי כך עושים בשמים". לאחר שהוזזו החגים לחודש תשרי, גם בשמים השתנה מועדם והם נקבעו בתשרי.
לגבי התאריך המסוים של כל אחד מהחגים לפני חטא העגל, נאמר בספר "לוית חן": "אם לא היו חוטאים בעגל היה ראש השנה בי"ז בתמוז ויום הכיפורים בתשעה באב". בספר "זרע ברך" נכתב כי יום הכיפורים היה ראוי להיות ב
עשירי באב.
עוד מבואר שם, כי דבריו המפורסמים של זכריה הנביא שהצומות יהפכו לחגים, משמעותם היא שהימים יחזרו למתכונתם המקורית, כפי שהייתה לפני חטא העגל (אלא שצריך עיון אם אכן יתקיימו דברים כפשוטם, משום שכידוע "התורה הזאת לא תהא מוחלפת" ואין אפוא אפשרות לשנות מהקביעה המפורשת של תחולת החגים בחודש תשרי).
קיימת דעה אחרת, בספר "שתי ידות", לפיה ראש השנה יחול בא' תמוז
, יום הכיפורים בי' אב וחג הסוכות בט"ו אלול. העיקרון המנחה בשיטה זו הוא שהיום בחודש של כל אחד מהחגים נשאר כמו שהוא, ורק החודש הוא שהשתנה. ולפיכך, ראש-השנה היה ונשאר בא' בחודש, יום הכיפורים – בי' בחודש וסוכות – בט"ו בחודש.
מקורות: משנה תורה לרמב"ם סוף הלכות תעניות. ילקוט שמעוני פנחס כט, לה (רמז תשפב) ופירוש "זית רענן" שם. זרע ברך – האזינו שני. אהבת דוד דרוש ד' לשבת תשובה (דף כט, ב). שתי ידות. לוית חן פרשת מסעי. ילקוט משיח וגאולה פרשת אחרי עמוד 181 ואילך.