מצוות השבת-אבידה מחייבת להשיב חפץ אבוד שנמצא, לבעליו. מצווה זו קשורה במיוחד עם הגאולה האמיתית והשלימה, מכמה היבטים. ראשית,  הגמרא קושרת בין המשיח לבין מציאה: "שלושה באים בהיסח הדעת – משיח, מציאה ועקרב", וגם בתהילים נאמר אודות המשיח: "מצאתי (את משיח בן) דויד עבדי בשמן קדשי משחתיו" (פט, כא).
 
ועוד: הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מתאר כיצד בגאולה השלמה לא יהיה יותר שום דבר אבוד או נעלם. יתגלו ויימצאו כל העניינים – הן אלו שנראים כאילו שאבדו והן אלו שאבדו באמת. יתגלו גם דברים שעד אותו זמן לא ניתן היה לגלותם.
 
ייעוד נוסף של הגאולה המתקשר עם אבדה הוא: "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים" (ישעיהו כז, יג). על פי החסידות, "האובדים בארץ אשור" הם אלו שיהדותם אבדה כביכול במצולות התענוג והאושר (אשור מלשון אושר) שמספקת ביצת החומרנות. גם האובדים הללו יתעוררו ויגלו את עצם נשמתם על ידי תקיעת הגאולה בשופר הגדול. בכלל, הימצאותם של עם ישראל בגלות מושווית במקרא לאבידה: "ואבדתם בגויים" (ויקרא כו, לח).
 
ומכיוון אחר: הדין המקורי מחייב כל מוצא אבדה להכריז עליה בפסח, שבועות וסוכות בירושלים, בעת שכל בני ישראל עולים לרגל לבית-המקדש. כאשר בית-המקדש חרב, תקנו להכריז על אבדה בבתי כנסת ובבתי מדרש בסביבת המקום בו נמצאה האבדה. ובלשון הגמרא: "משחרב בית המקדש שייבנה במהרה בימינו, התקינו שיהיו מכריזים בבתי-כנסיות ובבתי מדרשות".
 
בספר "גליוני הש"ס" (לרב יוסף ענגיל) נכתב על כך: "השבת אבידה לבעליה מקרבת הגאולה, שהוא (הגאולה) גם כן חזרת אבידה לבעליה – מידה כנגד מידה. לכן אמרו שם (בגמרא) 'שייבנה במהרה בימינו', ש...הכרזה זו עצמה, שהיא קיום מצוות השבת אבידה – מועלת שייבנה בית המקדש במהרה בימינו".