איסור 'חדש' מתייחס לתבואה חדשה שהכתה באדמה שורשים לפני שהקריבו בבית-המקדש את קרבן העומר (מנחת שעורים שקרבה בט"ז בניסן). על פי האיסור, אין לאכול תבואה כזו לפני הקרבת הקרבן. הטעם לכך הוא, מכיוון שאכילת האדם מבוססת בעיקרה על חמשת מיני הדגן, ולכן ראוי לפתוח את השימוש ביבול השנתי עם קרבן לקדוש-ברוך-הוא (בדומה לעיקרון שפותחים כל אכילה עם נשיאת ברכה להשם).
 
כאשר בית-המקדש אינו בנוי, חל האיסור עד תאריך בו אמורה להיות ההקרבה – כאמור, ט"ז בניסן. מעיקר הדין מותר לאכול 'חדש' כבר בבוקרו של יום (הדברים נלמדים, לפי כמה דעות בגמרא, מהפסוק: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו – עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלוקיכם" (ויקרא כג, יד). התורה כתבה פעמיים "עד...", ללמדנו, שכאשר בית-המקדש בנוי יש להמתין "עד הביאכם את קרבן אלוקיכם", וכאשר אינו בנוי צריכים להמתין רק "עד עצם היום הזה"). אבל רבן יוחנן בן זכאי תיקן להמשיך את האיסור במשך אותו יום ולהתירו רק עם רדת הלילה.
 
רבן יוחנן בן זכאי חשש, כי ברגע שיתרגלו לאכול מהתבואה החדשה בבוקרו של ט"ז ניסן, קיים חשש סביר שגם לאחר שייבנה המקדש ימשיכו כהרגלם ולא ימתינו להקרבת הקרבן. לכן נקבע לאסור את התבואה החדשה במשך היום.
 
על כך שואלת הגמרא, מדוע צריך לאסור למשך כל היום? – הרי הכוהנים ידועים כזריזים ועד חצות היום בוודאי כבר יקריבו את הקרבן! מספיק אפוא לאסור עד חצות היום בלבד.
 
משיבה הגמרא, שלצורך הקרבת העומר עד חצות היום יש להתחיל בהכנתו מתחילת הלילה שלפניו. קצירת השעורים, ההפרדה מהמוץ, הקלייה, הטחינה, הניפוי ב-13 נפות(!) – אלו פעולות שאורכות זמן רב. נמצא, שאם בית המקדש ייבנה באותו לילה (ובוודאי אם ייבנה רק בבוקר) מעטים הסיכויים שיספיקו להקריב את העומר עד חצות היום. רבן יוחנן שקל אפשרות כזו, ולכן קבע לאסור את אכילת התבואה החדשה גם לאחר חצות, עד סוף היום.
 
מכל האמור לומדים רש"י ובעלי התוספות, כי אף שלהלכה נפסק שאסור לבנות את בית-המקדש בלילה (כמו שנאמר "וביום הקים את המשכן") – מכל מקום קיימת אפשרות שחזון בית המקדש השלישי כן יתגשם בלילה. זאת משום שהבניין כבר בנוי בשמים והוא רק ממתין לרדת ולהתגלות אלינו – וירידה זו אפשרית גם בלילה.