התורה מצווה עלינו, לקראת סיום פרשת השבוע, לשמוח בשלושת הרגלים: "והיית אך שמח". המילה "אך" מיותרת לכאורה, משום שגם בלעדיה מובן הציווי כראוי. מסבירים חז"ל כי במילה הנוספת מרמזת התורה שיש לשמוח ביום נוסף, שאינו חלק משלושת הרגלים: שמיני עצרת (שמחת תורה).
 
למעשה, השמחה ביום הנוסף גדולה יותר מזו שבשלושת הרגלים. בשלושת הרגלים השמחה גדולה, אך מכל מקום היא מדודה ובמובן מסוים מאופקת. גם מסופר בגמרא, כי בזמן בית-המקדש היו מסתובבים בערי ישראל שליחים של בית-הדין, להבטיח כי נשמר הסדר הנאות ולמרות השמחה לא נפרצים גבולות.
 
לעומת זאת, בשמחת תורה השמחה הרבה יותר גדולה. דווקא השמחה שרק מרומזת ואינה מפורשת, דווקא השמחה שהתלבתה בעיקר כתוצאה ממנהג – המנהג לסיים ביום זה את הקריאה בתורה, לערוך עמה 'הקפות' ולשמוח עמה – נהייתה לשמחה הגדולה ביותר, שאין בה שום איפוק והסתייגות. כי אכן שמחה הבאה ביוזמה עצמית הינה הרבה יותר פנימית ואמיתית. שמחה שאין מצווים עליה אלא בוחרים בה, אופפת באמת את כל הכוחות וכל החושים.
 
עצם הבחירה העצמית בטוב מופיעה גם היא בפרשת השבוע, בראשיתה: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". לכל אחד החופש לבחור בדרך התורה המבורכת, או להיפך. אך האמת היא, שמי שחש בגלוי בקשר עם הקדוש-ברוך-הוא, לא מסוגל לחשוב על מציאות של שתי דרכים. מבחינתו, קיימת אך ורק דרך אחת – הדרך המבורכת.
 
בשמחת תורה אנחנו נמצאים כביכול במצב כזה. אנחנו חשים בקשר העמוק והבלתי מוגבל עם הקדוש-ברוך-הוא ולכן השמחה ממלאת את כל ישותנו. בגאולה השלמה תהיה התחושה הזו נחלת כולנו כל הזמן.