אפשר למצוא חיים בכל מקום על פני כדור הארץ. מסדק של אספלט לוהט, דרכו מתעקש לבקוע גבעול ירוק, עלום, ועד למעמקי האוקיאנוס, שם תחת לחצים אדירים של אלפי טונות על כל סנטימטר של הגוף החי, במקומות בהם נחשפים לקרינות חזקות בכמה סדרי גודל מאלו שבני אדם מסוגלים לעמוד בהם, חיים אורגניזמים שונים, או גם עמוק מתחת לאדמה, שם אין חמצן כלל.
 
אפילו בים המלח המתייבש שלנו חיים אורגניזמים, שחלקם לא היה ידוע כלל למדע עד שנשלפו משם בצלילה הראשונה בים המלח שביצעו צוללנים גרמנים ולהבדיל ישראלים העוסקים במחקר יצורים אקסטרמופילים (יצורים המשגשגים בסביבות קיצוניות). אי שם בקרקעיתו של ים המלח נובעים מעיינות מים מתוקים מתוך לועות בקוטר מרשים של עד עשרה מטרים ובהם חיים יצורים זעירים המתעקשים לחיות למרות הכול.
 
מה יכול להסביר את תאוות החיים הבוקעת הזו, בכל מקום, בכל תנאי, המשותפת לכל היצורים? חיים שסותרים בעצם קיומם את החוק הטבעי שמוכיח שכל דבר נוטה להתפרק, להתפורר, להתפזר, ובעצם – שואף אל החידלון?
 
טבעם החמקמק של החיים עצמם, שהם הרבה יותר מסך כל מרכיביו של הגוף התקין. הדבר לא ניתן למחקר מדעי קונבנציונאלי. המידע המצוי בידי החוקרים מתייחס למצבי הגוף השונים, אך לא לעצם חייו. לדעת המדע, החיים עצמם הם סימן השאלה המדעי הגדול ביותר.
 
מי שמטפל בנושא במיומנות רבה ומציע שפע של הסברים זו פנימיות התורה. חלק זה של התורה עוסק בחלקו הפנימי של החיים: הנפש. כאשר היא נמצאת הגוף חי, וכאשר איננה – הוא אינו חי. על קשרי הגומלין בין הגוף התלוי בנשמה לבין הנשמה נכתב רבות בכתבי החסידות.
 
חשוב לדעת כי הנשמה עצמה איננה אוטונומית כפי שנדמה לנו. היא שואבת את חייה מ"שורש" רוחני שמזרים אליה את חייה. בהיותה רוחנית בעצמה, היא קרובה לשורשה, ואיננה זקוקה ל"תיווך" בינה לבינו, לכן חייה רציפים. מה שאין כן הגוף, בהיותו גשמי, הוא רחוק מאוד משורשו הרוחני, וזקוק לתיווכה של הנשמה כדי לחיות.
 
בזמן הגאולה "יתעלה" הגוף הגשמי שהזדכך בעשיית המצוות שלו, ויוכל לקבל את חייו ישירות מהשורש שלו.
 
במצב זה לא יהיו חייו של הגוף מותנים בקשר עם הנשמה, ולא בשום דבר אחר – והם יהיו נצחיים. מה יהא אז על הנשמה? היא תהיה "ניזונה מן הגוף". כלומר – היוצרות יתהפכו. איך נרגיש אז? אין לנו מושג. אבל זה קרוב, קרוב מאוד, כנבואתו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. וזה העיקר.