חלק ניכר מספר דברים מהווה חזרה על עניינים שמופיעים כבר קודם לכן בתורה. במסגרת זו, מופיע בהרחבה בפרשת-השבוע תיאור חוזר של מעמד מתן תורה בהר סיני.
 
חז"ל מסבירים כי החזרה בספר דברים הינה כעין התגלות אלוקית חוזרת של אותם דברים, אולם בעוצמה נמוכה יותר. את ארבעת הספרים הקודמים כתב משה כפי שהם נאמרו לו, מבלי לערב את הבנתו שלו. את ספר דברים, לעומת זאת, הוא כתב (אמנם ברוח הקודש, אך) במילים שלו. בלשון חז"ל: "משה מפי עצמו אמרן" – והעובדה שהדברים נכתבו בשפתו שלו גרמה לצמצום ההארה האלוקית שבהם, כך שהיא נעשתה מותאמת ליכולת ההכלה וההבנה של בני האדם.
 
על פי זה, התיאור הראשון של אמירת עשרת הדברות (בפרשת יתרו) בא להדגיש בעיקר את עוצמתה של ההתגלות האלוקית. עוצמה שגם בעלי החיים חשו בה, ובני ישראל כולם התקשו להכילה, עד שפרחה נשמתם. אך התיאור השני של אמירת עשרת הדברות, שנכתב על-ידי משה רבינו (בפרשת השבוע), נועד להדגיש את רמת הגילוי של המעמד הנשגב, שאותה כן קלטו והכילו בני ישראל.
 
כדי לקלוט ולהכיל, היה צורך ברור להפחית את עוצמת ההתגלות האלוקית. וכפי שביקשו בני ישראל ממשה: "דבר אתה עמנו ונשמעה". אנו מעוניינים שהגילויים האלוקיים 'יסתננו' ויעברו דרכך. ההפחתה הזו הביאה להגשמת המטרה של נתינת התורה. היא זו שיצרה את האפשרות של בני ישראל ללמוד ולהבין את התורה כראוי ולהשתמש בה להפצת קדושה בעולם על-ידי קיום המצוות.
 
בהקשרים שונים אומרים חז"ל, כי הופעה כפולה של דברים רומזת לגאולה. בענייננו, ההופעה הכפולה של מעמד מתן תורה רומזת להתגלות סודות התורה הנשגבים בגאולה השלמה – מפיו של מלך המשיח, תכף ומיד ממש.